ההפגנות הסוערות שנערכו אתמול (שישי) כמעט בכל רחבי הגדה, אינן מעניקות סיבה יתרה לאופטימיות מבחינת ישראל. מחברון בדרום ועד מחסום ג'למה, בקצה הצפוני של ג'נין, יצאו מאות פלסטינים להפגין כהזדהות עם ארבעת האסירים שובתי הרעב והתעמתו עם כוחות הביטחון. התמונות והקולות מההפגנות הללו ובעיקר אלה שהגיעו מהר הבית/מסגד אל-אקצא לאחר שהחלו זריקות האבנים שם, הזכירו מראות של אינתיפאדה. ובכל זאת, בחינה מקרוב של שלל ההתנגשויות אתמול בגדה מעלה גם מסקנה חיובית אחת: האינתיפאדה השלישית (עדיין) לא פרצה.
השוני המרכזי בין אירועי הימים האחרונים לבין ההפגנות שהחלו את האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 ואת אינתיפאדת אל-אקצא בספטמבר 2000, היא היעדר המסות: ההתנגשויות בימים האחרונים בגדה אינן המוניות. בעימותים אתמול ושלשום, כולל ההפגנה הגדולה ביום חמישי מול כלא עופר שמדרום מערב לרמאללה, השתתפו בסך הכל כמה אלפים בודדים של בני אדם. ב-2000 וב-1987, לא ניתן היה לטעות. כוחות הביטחון הישראלים מצאו עצמם מול נחיל אנושי של עשרות אלפי פלסטינים ובמקרה של אינתיפאדת אל-אקצא, הנחיל כלל גם חמושים.
אולם סיבות לדאגה ישנן בשפע. מספר המשתתפים בהפגנות ברחבי הגדה המערבית הולך ועולה בכל יום שחולף, בוודאי כאשר מדובר בהזדהות עם אסירים (החיילים הפלסטינים בעיניי הציבור). והמספר הזה ימשיך לעלות בקרוב, ללא שינוי משמעותי במציאות הפוליטית והכלכלית בגדה. המרכיבים הנפיצים שהיו שם בחודשים שלפני ספטמבר 2000 ובחודשי הסתיו של 1987 קיימים כבר כעת וגורמים לתחושה שישראל והפלסטינים יושבים על חבית של חומר נפץ ורק הניצוץ לא הגיע.
התשתית לאינתיפאדה כבר כאן
הפוטנציאל הנפיץ מורכב מכמה גורמים. ראשית, היעדר אופק מדיני. הבחירות האחרונות בישראל והביקור הצפוי של נשיא ארה"ב ברק אובמה, לא הצליחו לעורר משב של תקווה בקרב הציבור הפלסטיני בשטחים. מדינה פלסטינית אינה נראית באופק (על אף שהרשות שינתה את הלוגו המופיע במסמכיה ל"מדינת פלסטין") והבנייה בהתנחלויות, כמו תמיד, אינה נעצרת. בעיני הפלסטינים אין כיום שותף ישראלי למו"מ אפילו לאחר הצטרפותה של ציפי לבני לקואליציה של נתניהו.
שנית, ואולי חשוב אף יותר, התסיסה הגוברת של תושבי הגדה המערבית נגד הרשות הפלסטינית בעיקר לנוכח המצב הכלכלי המתדרדר. כבכל חודש מאז נובמבר שעבר מתעכב תשלום המשכורות של פקידי הרשות, בגלל ההחלטה בישראל לעכב את העברת כספי המיסים לרשות. אם ביום מן הימים תפרוץ אינתיפאדה שלישית ותוקם כצפוי לאחריה ועדת חקירה שתבדוק את נסיבותיה, ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ יצטרכו להסביר את ההחלטה המסוכנת הזו. לנוכח היעדר ההשקעות הזרות והדשדוש של המגזר הפרטי הפלסטיני, הצמיחה בגדה תלויה דווקא בסקטור הציבורי.
בהיעדר משכורות, אין למעשה מנוע צמיחה לכלכלת הגדה והמצוקה מחריפה, בעיקר במקומות החלשים ביותר: מחנות הפליטים והכפרים המרוחקים. כך גם בעלי עסקים רבים, קבלנים שהעניקו שירותים שונים לרשות הפלסטינית והתפרנסו ממנה וכעת אינם מקבלים את התשלומים המגיעים להם. שירותי הרווחה של הממשלה נפגעו אף הם משמעותית, אם בגלל הכסף שלא הועבר מישראל, או שלל השביתות שמאפיינות את המגזר הציבורי בשבועות האחרונים. רק בשבוע החולף שבתו המורים בבתי הספר של הרשות, כולל ביום חמישי בזמן שנערכה ההפגנה הגדולה אל מול כלא עופר.
בנוסף, מאמצי הפיוס בין הפתח והחמאס, שלרגע נדמה היה שקרובים לפריצת דרך, שוב עלו על שרטון. הפלסטינים שוקעים בתוך ייאוש מדכדך ומסוכן, שכמו שאר המרכיבים בתמהיל הנפיץ הזה, ממתין ל"גפרור", שבמוקדם או במאוחר יגיע. רק השבוע שוב תקפה קבוצה של מתנחלים את תושבי הכפר קוסרא והציתה כמה מכוניות. אם חלילה האירוע הזה היה מסתיים בשפיכות דמים ניתן רק לשער מה היו ההשלכות שלו.
תמונת המצב המסוכנת הזו מוכרת היטב במערכת הביטחון בישראל וצה"ל נערך לשלל תרחישים אפשריים של הסלמה בגדה. אולם נראה שהדרג המדיני מעדיף לעת עתה להתעלם מהמציאות שנוצרה בשטח. עבור ממשלת ישראל היוצאת, אנו עדיין בשלב שבו צריך "לנהל את הסכסוך מאחר שלא ניתן לפתור אותו", לראייתם הציבור הפלסטיני עוד נושא עמו את הצלקת של "חומת מגן" והשלכותיו וכו'. במידה מסוימת, הצדק עמם. זיכרון האינתיפאדה השנייה עדיין צרוב בתודעה הפלסטינית, בעיקר בקרב הציבור המבוגר. אולם הצצה בפניהם של העצורים הפלסטינים בהפגנות בימים האחרונים מבהירה שדור חדש של פלסטינים, בגילאי 15-20 , כאלה שהיו ילדים בני 5-10 בימי "חומת מגן", כבר מוכן לסבב אלים חדש וממושך מול ישראל.