פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פעם שלישית אוסקר

      דניאל דיי לואיס בררן מאוד בבחירת תפקידים, וזאת הסיבה שב-15 השנים האחרונות הופיע בחמישה סרטים בלבד. ביום ראשון בלילה בטקס האוסקר, עשוי דיי לואיס לעשות היסטוריה

      כשסטיבן שפילברג הזמין את דניאל דיי לואיס לככב בסרטו החדש, לפני כתשע שנים, הוא לא שיער שייתקל בסירוב. השחקן הבריטי בן ה?55 פשוט לא התחבר. "סיקרן אותי להבין למה הוא בכלל מעלה על דעתו שאני מסוגל לקחת את התפקיד של אייברהם לינקולן", הוא אומר. "קראתי את התסריט הראשוני, ואמרתי לו: 'אני מבין את החשיבות העצומה של הדמויות בעלילה, אבל לא מרגיש שום דחף פנימי לחקור אותן לעומק. ועד שזה לא יקרה, יהיה לי קשה לגלם את התפקיד'".
      שפילברג המופתע הודה לדיי לואיס בנימוס ופנה לליאם ניסן, שעבד איתו ב"רשימת שינדלר". אבל ההפקה נדחתה ללא הרף, ניסן עבר לפרויקטים אחרים, ושפילברג החליט לחזור לדיי לואיס. הפעם, עם הרבה יותר נחישות. דיי לואיס השתכנע.

      "רק כשמיציתי את כל התירוצים שיכולתי לחשוב עליהם, הבנתי את משמעות התפקיד", מספר דיי לואיס בראיון מיוחד במסגרת פסטיבל הסרטים בסנטה ברברה. "אם במאי מאוד רוצה אותי איתו, אני חייב להרגיש שאני מוכן לצאת איתו למסע המשותף. וזה די נדיר אצלי. אחרי שקראתי את העיבוד של טוני קושנר, הכל פתאום התחבר לי. יש דברים שאתה פשוט יודע שאתה צריך לקחת. מייד אחר כך ניגשתי לקרוא את הספר הביוגרפי שעליו התבסס הסרט, אבל לא לפני ששתיתי כמה כוסיות יין".

      דניאל דיי לואיס (GettyImages)
      יהיה לשחקן הראשון אי פעם שזוכה שלוש פעמים בקטגוריית השחקן הראשי? דיי לואיס (צילום: Gettyimages)

      והשאר, כרגיל, היסטוריה. דיי לואיס הוא היום ההימור הכי בטוח לאוסקר, אף על פי שגם שחקנים דוגמת יו ג'קמן, חואקין פיניקס ובראדלי קופר נתנו השנה את הופעת חייהם. הוא קטף כל פרס אפשרי, הוא מוביל בכל סקר שקיים ברשת, ואין כמעט מומחה אוסקר שיהמר אחרת. בארון שלו יש כבר שני פסלונים מוזהבים, על "כף רגלי השמאלית" (1989) ועל "זה ייגמר בדם" (2007), אבל אם אכן יזכה שוב בטקס האוסקר ה?85 שייערך מחרתיים, דיי לואיס יעשה היסטוריה: הוא יהיה לשחקן הראשון אי פעם שזוכה שלוש פעמים בקטגוריית השחקן הראשי, וגם לראשון שזוכה באוסקר על גילום של נשיא אמריקני.

      "דניאל דיי לואיס יכול בקלות להיחשב לגדול השחקנים", אומר שפילברג. "בין שהוא היה פעיל בתקופת הסרטים האילמים, בתור הזהב של הקולנוע או אפילו אי שם בעתיד. לאורך הקריירה שלו הוא סלקטיבי מאוד בבחירת החומרים שבהם הוא בוחר לעסוק, ואני מתכבד בעובדה שהוא בחר בי".

      ילדות נטולת מסגרות

      הוא נולד בגריניץ', לונדון, באפריל 1957, לשחקנית היהודייה ג'יל בלקון, בתו של מפיק הסרטים סר מייקל בלקון, ולססיל דיי לואיס, משורר מפורסם ממוצא אירי. החינוך בבית היה פרוטסטנטי אדוק, אולם בשל יהדותה של אמו ומעמדו כנצר למשפחה אמנותית, הסתבך הילד בלא מעט קטטות רחוב. "לילדים בשכונה היו מגוון כינויים עבורי. הייתי אירי והייתי יהודי והייתי ממעמד שונה מכולם. אף שגדלתי בבית של מעמד הביניים, שבו קוראים הרבה ספרים, העברתי את רוב זמני כילד במעשי שטות ברחובות העיר. שיחקנו כדורגל והלכנו מכות. אני מאמין שהדואליות הזאת, בין הבית לרחוב, היא שעיצבה אותי יותר מכל דבר אחר. נהניתי כל כך בשנים ההן.

      "הוריי בירכו אותי בכך שחינכו אותי לילדו?ת נטולת מעמדות ומסגרות. תחילה נשלחתי לבית ספר ציבורי, אבל לאחר זמן מה האבא שלי הבין שאני צריך חינוך מסודר יותר, אז הם שלחו אותי לפנימיית בנים, שבאנגליה נועדה לגדל את הדור הבא של הביורוקרטים ואנשי הצבא. החוויה הזאת היתה מעצבת מאוד עבורי, דווקא בגלל שהייתי מיואש. באופן מפתיע, לימים זה הפך אותי לפרודוקטיבי יותר ביצירה שלי".

      הוא זוכר במיוחד את המחזה "זעקי, ארץ אהובה", שהועלה בפנימייה, ובו גילם ילד שחור. "הלבישו אותי בטי?שירט ובמכנסיים קצרים, וזה הצריך כמויות אדירות של איפור על כל חלקי הגוף החשופים. כך גיליתי לראשונה עולם אלטרנטיבי, וזה מה שדיבר אלי בתיאטרון. לא הבנתי את משמעות החופש הזה שניתן לי, אבל חשתי שזאת נקודת האור שלי בפנימייה. לבסוף המשמעת הכניעה אותי, וברחתי משם אחרי שנתיים. הם עדיין פונים אלי פה ושם לבקש תרומות".

      בגיל 14 לוהק דיי לואיס לתפקיד קטן של בריון רחוב בסרט "יום ראשון הארור" של הבמאי הבריטי ג'ון שלזינגר. כעבור שנה מת אביו, והטראומה הביאה אותו ליטול מנת יתר של כדורים נגד מיגרנה. בעקבות זאת הוא נכנס לטיפול פסיכיאטרי.

      דניאל דיי לואיס – אברהם לינקולן (GettyImages , Alexander Gardner)
      יהיה ראשון שזוכה באוסקר על גילום של נשיא אמריקני? דיי לואיס ולינקולן (צילום: Gettyimages)

      דיי לואיס הופיע על במת התיאטרון הלאומי לנוער בלונדון, אולם כשסיים את התיכון החליט ללכת בעקבות התחביב האהוב עליו - ולהיות נגר. הוא ניסה להתקבל למכללה לנגרות, אבל נדחה, ולכן נאלץ להתפשר על לימודי תיאטרון בבית הספר "אולד ויק" של סר לורנס אוליבייה בבריסטול. שם היתה פריצת הדרך.

      בתחילת שנות השמונים החל לשחק במחזות ובסדרות טלוויזיה, ומשם עבר לקולנוע ועשה תפקידי משנה ב"גנדי" ו"הבאונטי". שני הסרטים הראשונים שבהם הופיע בתפקיד ראשי, "מכבסה יפהפייה שלי" ו"זיכרונות אהבה מפירנצה", עלו לאקרנים באמריקה כמעט במקביל, ב?1985. באחד גילם פאנקיסט הומוסקסואל המנהל מערכת יחסים עם צעיר פקיסטני, ובאחר - ארוס אריסטוקרטי של צעירה אנגלייה בתחילת המאה ה?20.

      "זה צירוף מקרים ששני הסרטים יצאו באותו הזמן", הוא נזכר. "אנשים החלו להביע בי עניין, וכך קיבלתי את התפקיד בסרט 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום', אף שלקח לי כמה שנים לעכל את מה שקרה לי אז".

      בסיום העשור כל העולם כבר הכיר אותו, אחרי שכיכב ב"כף רגלי השמאלית". דיי לואיס גילם את דמותו של האמן והסופר כריסטי בראון, שסבל משיתוק מוחין והצליח להזיז רק את רגל שמאל. "כשקיבלתי את התסריט גרתי לבדי בבית לא מרוהט. אני זוכר שישבתי על הרצפה בשעת בין ערביים והמעטפה עם התסריט השתלשלה מפתח הדואר בדלת הכניסה. היתה סביבה הילה של אור.

      "באחד העמודים הראשונים היה תיאור יפיפה ומפורט על כיצד נראית כף רגלו של הגיבור על המסך, בוררת בין תקליטים, שולפת אחד מהם החוצה לכיוון הפטיפון, מניחה אותו ומרימה את המחט של הפטיפון עד נקודה מסוימת בתקליט. באותו רגע הייתי מהופנט רק מהקריאה של הסצנה הזאת. כשצילמנו את הסרט, נדרש רק טייק אחד בשביל הסצנה הזאת".

      אחרי הצלחת הסרט הוא המשיך לעבוד עם הבמאי ג'ים שרידן, בסרטים "בשם האב" (1993) ו"המתאגרף" (1997), וגם חזר לתיאטרון לשלוש שנים. "אין יותר מדי מחשבה מאחורי צעדים כאלה, רק הבנה אמיתית של הקצב שלי", הוא מסביר את המעבר.

      על אמנות וסקרנות

      מאז 1997 ועד היום עשה רק חמישה סרטים, כולל "לינקולן", קצב ממוצע של סרט בכל שלוש שנים. זה לא שהוא לא קיבל אינספור הצעות, להפך. הוא פשוט בררן כל כך בבחירות שלו, שאת מרבית התפקידים הוא דוחה על הסף. "כשיש למישהו מוצר בעל ערך ביד, הוא לא צריך לשווק לי אותו, הטריק הוא איך אני מוכר אותו לעצמי. בתחילת הדרך עשיתי טעויות כשמיהרתי לקחת חלק בסרטים, ולו רק מההתרגשות שנתנו לי הזדמנות. זאת שאפתנות שלמדתי לרסן עם הזמן. ללא מודעות עצמית כבר מזמן לא הייתי שחקן. הייתי שורף בקלות את התשוקה ואת היכולות שלי להכיל דמויות".

      העובדה שהוא בוחר בקפידה באילו סרטים לשחק רק מעצימה את חוויית המשחק שהוא נותן כשהוא סוף סוף לוקח תפקיד. בתקופת "כף רגלי השמאלית" נהג להסתובב בכיסא הגלגלים גם מחוץ לסט; לצורך צילומי "המוהיקני האחרון" (1992), שם גילם לוחם לבן שאומץ כילד לשבט אינדיאני, שינה את הרגלי האכילה והתקיים רק מפירות האדמה כדי להתחבר לשורשי התרבות האינדיאנית. הוא למד לבנות סירת קאנו, לבתר בעלי חיים בטבע ולהשתמש בכלי נשק מיושן וכבד, שאותו סחב לכל מקום.

      "שחקן אמור לנדור שהמשימה שייקח על עצמו תבוא מהמקום הכי כן והכי אמיתי", הוא אומר, "ולא, מה כבר יש לו להציע? האמנות מסוגלת להתקיים רק כשהיא נובעת מתוך מקום של סקרנות בתוכנו".

      הפרפקציוניזם הזה לא פוגע בך לפעמים?
      "כן, אני יכול להיות פרפקציוניסט בצורה מייגעת. לפעמים אני מתעקש על צילום מזווית נוספת, בלי לדעת שמה שהבמאי רצה כבר הושג בצילום הקודם. סטיבן (שפילברג) כמעט איבד את הסבלנות בגללי, יותר מפעם אחת. בסוף הוא הזמין אותי לחדר העריכה, ושם הגעתי לתובנות חדשות על קולנוע".

      ואכן, לאורך שלושת החודשים שבהם צולם "לינקולן", דיי לואיס נשאר כמעט כל הזמן בדמות שגילם. גם מחוץ לצילומים היו אנשי הצוות פונים אליו במילים "אדוני הנשיא", והוא המשיך לדבר איתם בקול הגבוה שאימץ לטובת הדמות. "מעולם לא חשתי כזאת אהבה לאדם שמעולם לא פגשתי", הוא מספר. "אני בספק אם אפגוש אדם כזה בעתיד. כשסיימנו את הצילומים הרגשתי עונג רב על שנפלה בחלקי ההזדמנות לגלם אותו, וצער גדול על שהתקופה המשותפת שלי איתו תמה".

      מאיפה העניין הזה בהיסטוריה האמריקנית?
      "גדלתי בלונדון, אבל תמיד נמשכתי לגור באירלנד. ארה"ב תמיד הצטיירה בעיניי כמעוז החופש. מעולם לא שיערתי שהרזומה שלי יכלול עבודה עם גדולי הבמאים האמריקנים, מסטיבן שפילברג, דרך מייקל מאן ועד מרטין סקורסזה".

      סקורסזה הוא אחד הבמאים שהשפיעו יותר מכולם על עבודתו. בעבר סיפר דיי לואיס כי ראה את "נהג מונית" חמש או שש פעמים בשבוע הראשון לעלייתו ב?1976. "הייתי חוזר לקולנוע פעם אחר פעם. לא הכרתי את אמריקה, וזה היה עבורי מבט חטוף למה שהיא יכולה להיות. מאותו רגע היה לי רצון לספר סיפורים אמריקניים".

      מרבית הדמויות שגילמת הן תקופתיות. למה?
      "אני חושב שיותר מכל, זה בגלל האף המאוד מסוים שלי, תופעה על?טבעית שכנראה מותירה רושם, במיוחד לאחר ששברתי אותו לראשונה בצילומי 'המתאגרף' (בצילומי "כנופיות ניו יורק" לאונרדו דיקפריו שבר לו את האף שוב, במהלך צילומי סצנת קרב; ד"כ). זה הפך למאפיין שייקספיראי, שמשייך אותי לדמויות מעידן אחר. מעולם לא היתה לי כוונה לבנות קריירה היסטוריונית. אני מקווה שמתישהו עוד אגיע להטביע את חותמי גם במאה ה?21. אין ספק שיש לי עוד דרך ארוכה עד שאגיע לשם".

      מה אתה חושב על השיח הציבורי שיצר "לינקולן" בארה"ב, כשמשווים אותו למצב הפוליטי והחברתי באמריקה כיום?
      "תמיד מדהים לראות איך סרט מעורר דו?שיח ותגובות. זה סוג של פלא בעיניי. אבל מרגע שאני מסיים לעבוד על יצירה, אני חש שהיא כבר לא שייכת אלי, ואני לא יכול להרגיש אחריות לכל מה שמתפתח מהצפייה בה.

      "אמנם אני עדיין מחובר חזק ל'לינקולן' בגלל עונת הטקסים, אבל קשה לי עדיין לעכל את האפקט שהיה לו. אוכל לבחון אותו רק כשאסתכל עליו מנקודת המבט של אדם אחר.

      "כשאני ניגש לסרט כזה, הציפיות שלי די צנועות - לעשות את המיטב, עבור עצמי ועבור התפקיד. זה לא נכון לבוא בגישה של רצון לחנך. אבל אם הסרט מצליח להעביר מסר כלשהו, זה ערך מוסף נאה בהחלט. אני לא יודע אם זה הסרט שבזכותו הדור הצעיר יתוודע לדמותו של לינקולן, אבל אהיה גאה אם הוא יהיה נדבך בין כל הדברים שהם לומדים עליו".

      אחרון המוהיקנים (יח"צ)
      בשנת 1997 החליט דיי לואיס על פרישה זמנית ממשחק. הוא עבר עם משפחתו לפירנצה, חזר לאהבתו הראשונה, נגרות. דיי לואיס ב"מוהיקני האחרון" (צילום: יחצנים)

      מעריצה צמודה

      גם חייו הרומנטיים של דיי לואיס היו סוערים. בתחילת שנות התשעים ניהל מערכת יחסים עם השחקנית הצרפתייה היפהפייה איזבל אדג'ני במשך שש שנים, וסיים את הקשר כשנכנסה להריון בשנת 1995. בשנים הראשונות לאחר לידת בנו גבריאל, סירב להכיר בו. כיום הוא שומר איתו על קשר.

      בתום הקשר עם אדג'ני החל דיי לואיס לצאת עם הבמאית והתסריטאית רבקה מילר, בתו מנישואיו השלישיים של המחזאי היהודי?אמריקני הנודע ארתור מילר ("מותו של סוכן", "כולם היו בניי"). דיי לואיס היה אז בעיצומם של הצילומים ל"צייד המכשפות", עיבוד לספרו של מילר האב. הסרט, שבו השתתפה גם וינונה ריידר, נחל כישלון בקופות. דיי לואיס ורבקה מילר נישאו ב?1996, ונולדו להם שני בנים.

      בשנת 1997 החליט דיי לואיס על פרישה זמנית ממשחק. הוא עבר עם משפחתו לפירנצה, חזר לאהבתו הראשונה, נגרות, ואף עסק בסנדלרות. אשתו, מצידה, ניסתה לרתום אותו במשך שנים לסרטה "הבלדה על ג'ק ורוז", עד שהוא השתכנע ב?2005 - לא לפני שעשה קאמבק עם סרטו של מרטין סקורסזה "כנופיות ניו-יורק" (2002), שגם עליו היה מועמד לאוסקר.

      "כשהכרתי את רבקה, היא שלחה לי את התסריט שלה. מאוד אהבתי אותו, אבל לא הרגשתי שאני מסוגל לעמוד בתפקיד הראשי. בינתיים התחתנו, ובנקודה מסוימת התזמון הבשיל, עד שלא יכולתי עוד לדמיין את עצמי עושה משהו אחר מלבד לשחק בסרט שלה".

      בפסטיבל הסרטים בסנטה ברברה קיבל דיי לואיס פרס מידיה של סאלי פילד (66), שגילמה ב"לינקולן" את רעייתו, מארי?טוד. גם היא מועמדת לאוסקר על תפקידה, וגם לה כבר שני פסלונים בבית, על "נורמה ריי" ועל "מקום בלב". אבל שלא כמוהו, היא דווקא נאלצה להיאבק על השתתפותה בסרט. אף שהיתה הבחירה המועדפת על שפילברג לתפקיד, התברר שהיא מבוגרת מדיי לואיס ביותר מעשר שנים, בעוד רעייתו של לינקולן היתה צעירה ממנו בעשור. לאחר שהתחננה, שפילברג הסכים לתת לפילד הזדמנות אחרונה לשכנע אותו לתת לה את התפקיד, והטיס במיוחד את דיי לואיס מאירלנד ללוס אנג'לס. השלושה נפגשו במלון, ופילד ודיי לואיס עשו מבחן בד ממושך שבסופו הבינו שפילברג ודיי לואיס כי הם מצאו את מארי?טוד לינקולן.

      "אני מעריצה אותו ואעשה הכל בשבילו", אמרה פילד על השטיח האדום בסנטה ברברה. "יש לנו סגנון עבודה דומה, וכמעט לא ערכנו חזרות לפני צילומי הסצנות המשותפות. אני מרגישה כאילו כל חיי התאמנתי במשחק כדי להגיע לרגע הזה שאשחק לצידו".

      לקראת טקס האוסקר ה–85, מחרתיים

      עוד ההכנות לטקס האוסקר כבר בישורת האחרונה, ההצבעה הסתיימה לפני שלושה ימים, וההימורים על הזוכים - בשיאם. "לינקולן" מוביל במספר המועמדויות לאוסקר עם לא פחות מ?12, אבל למעט דניאל דיי לואיס, שנחשב מועמד בטוח לזכייה בקטגוריית השחקן בתפקיד הראשי, נראה כי הסרט איבד מומנטום בשבועות האחרונים לטובת "ארגו" של בן אפלק. אפלק, שלסרטו שבע מועמדויות, לא מועמד בקטגוריית הבימוי, עניין חריג למדי במונחי האקדמיה. רק שלוש פעמים בעבר זכו באוסקר סרטים שהבמאי שלהם כלל לא היה מועמד, האחרון שבהם היה "הנהג של מיס דייזי" ב?1989, שבוים בידי ברוס ברספורד.

      אם אכן יקטוף "ארגו" את האוסקר לסרט, ייתכן אוסקר ניחומים לשפילברג, או אפילו לבמאי אנג לי על "חיי פיי", שצועד במקום השני במספר המועמדויות (11), רובן בקטגוריות הטכניות. במאית נוספת שנעדרת השנה מרשימת המועמדים היא קתרין ביגלו, שעשתה היסטוריה לפני ארבע שנים כשהיתה לאישה הראשונה שזכתה בקטגוריית הסרט על סרטה "מטען הכאב". סרטה הנוכחי "כוננות עם שחר", על לכידתו של אוסאמה בן לאדן, זכה לביקורות קשות שהתייחסו לסצנות העינויים, וכמה חברי סנאט טענו כי העובדות בו אינן מדויקות. מתוך חמש המועמדויות של הסרט, ההימור הבולט הוא על ג'סיקה צ'סטיין בקטגוריית השחקנית הראשית. התחרות העיקרית שלה תהיה עם ג'ניפר לורנס, שמועמדת על "אופטימיות היא שם המשחק", וכבר גרפה כמה פרסים על תפקידה.

      בקטגוריית שחקנית המשנה מדברות כל ההערכות על אן הת'אוויי שתזכה עבור "עלובי החיים". בקטגוריה המקבילה לגברים הקרב המסתמן הוא בין טומי לי ג'ונס ("לינקולן") לרוברט דה נירו ("אופטימיות היא שם המשחק"), וגם לשחקן האוסטרי כריסטוף וולץ ("ג'אנגו ללא מעצורים" של טרנטינו) סיכוי לקטוף אוסקר שני בתוך שלוש שנים, אחרי שזכה באחד על "ממזרים חסרי כבוד".

      בקטגוריית הסרט הזר, שממנה נעדרת השנה ישראל, צפוי לזכות הנציג האוסטרי "אהבה" של מיכאל הנקה, שמועמד גם בקטגוריות הסרט הטוב ביותר, השחקנית הראשית, הבמאי והתסריט המקורי. בקטגוריית הסרט התיעודי ההערכות הן כי "מחפשים את שוגר מן", סרט בהפקה שבדית?בריטית שצולם בדרום אפריקה, יאפיל על "חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנאט וגיא דוידי ועל "שומרי הסף" של דרור מורה מישראל, אם כי האחרון עשוי להפתיע.

      את טקס האוסקר ה?85 ינחה סת' מקפרלן, יוצר "איש משפחה" ו"אבא אמריקני", שבזכות החלטורה התחבב על חברי האקדמיה ואף השיג מועמדות על שיר הנושא שחיבר לסרט הקומי שלו "טד". מי שצפויה להביס אותו בקלות בקטגוריית השיר היא אדל, עם שיר הנושא לסרט "סקייפול", שצפויה לעשות היסטוריה עם זכייה ראשונה של שיר בונד באוסקר. בטקס תיערך מחווה מיוחדת לציון 50 שנים לסוכן החשאי 007, שבה תשתתף גם הזמרת האגדית שירלי באסי בת ה?76. באסי אחראית לשלושה שירי נושא בסרטי בונד - "גולדפינגר", "יהלומים לנצח" ו"מונרייקר".

      shishabat@israelhayom.co.il