מה שרק מצלמות שבורות מתעדות

אחת ההשלכות הפחות מדוברות של גדר ההפרדה – זו שנבנתה בשם ההגנה על הביטחון ונישלה אלפי דונמים של אדמה מבעליה הפלסטינים – היא דווקא ההפרדה עצמה.

בני ה-30 פלוס שבינינו זוכרים איך לפני שנים לא רבות פלסטינים וישראלים חלקו לעתים קרובות את אותו המרחב. אמנם, ברובם המוחלט של המקרים היו אלה הפלסטינים שבאו לישראל כפועלי יום, ואנו הישראלים ביקרנו לעתים במקומותיהם כדי לקנות או לאכול, אולם נוכחותם של פלסטינים היתה עובדת חיים בישראל שבתוך תחומי הקו הירוק.

היום – עשר שנים ומאות קילומטרים מאז שהתחילה בניית גדר ההפרדה, המרחב המשותף הצטמצם למינימום. במציאות כזו קל לנו הישראלים לראות את הפלסטינים כדמויות שטוחות, שאין דרך אחרת לחשוב עליהם מעבר להיותם איום בטחוני או דמוגרפי. במקביל, גם עבור הפלסטינים, הישראלים הצטמצמו לאחד משניים: חייל כובש נושא נשק, או מתנחל על אדמתם. עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי, בעוד שהפלסטינים ואנחנו אחוזים זה בזה לאומית, פיזית, כלכלית וביטחונית - הצלחנו ליצור הפרדה תודעתית כמעט מוחלטת מהם, מעין חלל ריק.

במציאות שכזו, כשבני האדם עצמם מוסתרים אחד מפני השני מאחורי חומה – נאלצים הסרטים והתמונות לדבר במקומם. ובשל כך, על התקשורת הישראלית מוטלת אחריות עצומה: לאפשר לנו לשמוע את סיפורו של הצד האחר, זה שמעבר לחומת ההפרדה, על כל המורכבות של משימה זו. לעתים קרובות מדי התקשורת לא עומדת במשימתה. החומה הפיזית בין פלסטינים לישראלים חצצה גם חיץ לא עביר בין הסיפורים שלהם. נשארנו בעיקר עם חלל, ריק ועצוב.

שידורו של "חמש מצלמות שבורות", סרטם של גיא דוידי ועימאד בורנאט בערוץ 2 השבוע, היה לכן הזדמנות נדירה להקשיב לקול פלסטיני כן ומורכב בפריים-טיים הישראלי. לא אחד מבכירי הרשות שמתראיין בתכנית אקטואליה ברדיו; לא ציטוט של הודעת דובר צה"ל על פלסטינים המתפרעים בשטחים: הסרט מביא את סיפורו של עימאד, צלם-חקלאי מבילעין שמספר לנו בקולו ובשפתו את סיפורם של משפחתו, של חבריו ושל כפרו, במאבקם נגד בניית הגדר על אדמתם. לא מקרי הוא השביל העוקף שאיפשר את המבט אל מעבר לחומה: את ההזדמנות הזו אנחנו חבים בעיקר לחברי האקדמיה האמריקאית לקולנוע, שבחרו בסרט לאחד מהמועמדים הסופיים לאוסקר הדוקומנטרי ובכך, במובן מסוים, כמעט כפו את הקרנתו בערוץ מרכזי בישראל.

החלל שיצרה החומה הביא בשנים האחרונות יותר ויותר יוצרים ופעילים להפנות את מצלמותיהם, לעתים קרובות מצלמות חובבים פשוטות, למתרחש בגדה המערבית יום יום, ולנסות למלא אותו במעט האמצעים שיש להם. מתנדבי "בצלם" מצליחים בשנים האחרונות להביא למסך הטלוויזיה שלנו פיסות רועדות ממציאות חייהם ("חמש מצלמות שבורות", כמו גם שותפו למועמדות לאוסקר, סרטו של דרור מורה "שומרי הסף", עושים שניהם שימוש בקטעי וידאו שצילמו מתנדבי הארגון). ארגונים וקבוצות פעולה פוליטיות כמו "תעאיוש", תושבי כפרים המעורבים במאבק העממי הפלסטיני, כמו גם ארגון "תצפית" שהקימו המתנחלים בתגובה, ומתעד את המציאות בשטחים מנקודת מבטם של פעיליו, לא יוצאים לשטח בלי מצלמת וידאו. המצלמות אינן נותנות רק הצצה לצד האחר – אלא גם נותנות לפלסטינים וישראלים רבים כלי משמעותי במאבק מול הרשויות בשטחים, בין אם כראיה משפטית לפגיעה בזכויותיהם, ובין אם כאמצעי להעביר את מסריהם לתקשורת.

בלי שנקשיב לסיפוריהם של אלו שמעבר לגדר, בלי שניתן להם קול ופנים ונכיר בהם כדמות מורכבת ורבת פנים – יהיה לנו קשה יותר לכונן את המחשבה שיש שם בני אדם עם זכויות שוות לשלנו. קל לנו יותר לפגוע בזכויותיו של זה שאת קולו איננו שומעים ואיננו מכירים, ושאת סיפורו אנחנו לא מבינים. היעדרם של פלסטינים ושל ייצוגים מורכבים שלהם מהציבוריות הישראלית הוא לכן בעיה שיש להיאבק בה, לא לאמץ אותה.

הכותב הוא מנהל מחלקת הווידאו של בצלם