המקרה היחיד בהיסטוריה המודרנית האמריקנית שבו הסנאט הכשיל מינוי מועמד מטעם הנשיא המכהן לשר ההגנה היה ב-1989. אז, הסנאטור לשעבר מטקסס ג'ון טאוור לא הצליח לזכות ברוב המינימלי הנדרש למינויו ונאלץ לפרוש מן החיים הפוליטיים. ואולם, עם כל המבוכה שנגרמה לנשיא ג'ורג' בוש האב בעטיו של כישלון מהדהד זה, לא נחשב הדבר להבעת אי אמון מצידה של גבעת הקפיטול כלפי מדיניותו, שכן התנהלותו האישית של המועמד (שחיבב עד מאוד את הטיפה המרה וגם עבר שוב ושוב על הדיבר "לא תנאף") היא שעמדה ביסוד החלטת הקונגרס.
אלא שבמקרה הנוכחי, שבו נדחה מינויו של צ'ק הייגל - אף שלא מדובר בשלב הנוכחי בסיכול סופי של מועמדות הסנאטור לשעבר לתפקיד שר ההגנה - מעוגנים הקשיים והמחסומים יוצאי הדופן שנערמו בדרכו בהקשר פוליטי מובהק. מדובר בדרך חתחתים חריגה, שכן חברי הסנאט מפגינים בדרך כלל גישה אוהדת וסולידרית כלפי עמיתיהם בבית המחוקקים בעבר הלא רחוק, ובה בעת נוהגים לכבד את העדפותיו של הנשיא בסוגיות חוץ וביטחון. ואולם דפוסי פעולה מושרשים אלה נשברו לחלוטין ביום חמישי האחרון, כאשר ניסיונה של מפלגת הרוב הדמוקרטית בסנאט למנוע פיליבסטר ולהחליט על סיומו המיידי של הדיון בשאלת מועמדותו של הייגל (מהלך המחייב השגת רוב מיוחס של 60 סנאטורים) התרסק. רק בשבוע הבא, לאחר שהסנאט ישוב להתכנס עם תום פגרתו הקצרה, יהיה אפשר לעבור להצבעה על המינוי עצמו, שבה יזדקקו הדמוקרטים לרוב פשוט של 51 סנאטורים בלבד כדי להושיב את הייגל בקודקודו של הפנטגון.
אף שעל הנייר, לפחות, טובים עדיין סיכוייו של הסנאטור לשעבר מנברסקה לזכות במשרה הנכספת עם שוך הקרבות, אין לבטל את האפשרות שהדינמיקה העשויה להתפתח במהלך הימים הקרובים, תסתום את הגולל על מועמדותו. ראשית, יש לזכור שהייגל הפך לבן ערובה בעימות החריף המתנהל בין הבית הלבן לבין המפלגה הרפובליקנית. לאחר שהמחנה הרפובליקני ספג לאחרונה סידרת תבוסות וכישלונות צורבים (שהמרכזי שבהם היה הפסדו של מועמדו לנשיאות מיט רומני), הוא זיהה הזדמנות פז להחזיר לעצמו ולו גם שמץ ממעמדו הפגוע, על רקע החלטתו של הנשיא אובאמה לבחור בעמיתם השנוא הייגל לשר ההגנה.
חוסר יכולת מביכה של הייגל להציג בעדותו משנה סדורה
העובדה שהייגל הרפוליקני חצה את הקווים ואימץ בתחום מדיניות החוץ והביטחון עמדות יוניות (אם לא גוזליות) מובהקות, שמיקמו אותו בשוליים הליברליים של המפה הפוליטית, הפכה אותו לטרף קל עבור עמיתיו לסיעה בעבר הלא רחוק ולכלי אידיאלי, שבאמצעותו אפשר לקרוא תיגר על השקפת עולמו של הנשיא במרחב הבינלאומי. ביקורת זו צברה תאוצה ציבורית רחבה לנוכח חוסר יכולתו המביך של הייגל להציג בעדותו משנה סדורה ורהוטה, והסתבכותו באינספור סתירות.
גם התבטאויותיו הלעומתיות הרבות של המועמד במשך השנים בכל הקשור לישראל ולשדולה התומכת בה בבירה האמריקנית (שמהן ניסה להתנער במהלך השימוע), העניקו רוח גבית למבקריו ותרמו להסתבכות המהלך. אין לשכוח גם שהייגל נדרש עדיין לספק מסמכים על תרומות שקיבל בעבר מארגונים שונים (ואולי גם משונים). גם אם יעמוד בסירובו - בגיבויו המלא של הבית הלבן - לספק חומר זה, קיימת עדיין האפשרות שהחיפוש אחרי מידע מרשיע יחשוף, במהלך השבוע הנוכחי, "אקדח מעשן" (למשל הוכחה חד-משמעית על אודות כספים שקיבל מארגון המקורב לחמאס), דבר שייאלץ את הייגל לפרוש לאלתר מן המירוץ.
למרות הקשיים אפשר להעריך שהסנאט - אלא אם כן תיפול פצצה פוליטית בימים הקרובים - לא יסטה מקווי המתאר המסורתיים בהתנהלותו במישור זה, וכשם שאישר ב-1982 את המועמד לתפקיד היועץ לביטחון לאומי בממשל הנשיא רייגן (וויליאם קלארק) - אף שעדותו חשפה את בורותו המדהימה בסוגיות בינלאומיות מרכזיות - כך יאשר גם את מינוי הייגל, שעמדותיו המקוריות רחוקות מכל מה שמתחייב ממעמדה ההגמוני של מעצמת העל האמריקנית.