מורה מחליף לאמנות בבית הספר הדמוקרטי בחולון ומנהל תיכון טכנולוגי-יוקרתי בתל אביב ננזפו לאחרונה משמעתית, על שחשפו את פועלם המקצועי והפוליטי בפני תלמידים, באופן שפגע בדמותם כמורים ומחנכים. הגבול בין הפרטי לציבורי, האיזון העדין בין חופש הביטוי לסמכות החינוכית, מחייבים חשיבה מחודשת על מעמדו, תפקידו ואחריותו של המחנך בעידן הדיגיטלי.
מושגים כמו "פרטיות" ו"חברות" היו מאז ומעולם תלויי זמן, מקום והקשר תרבותי. בתרבות המערבית אנו עדים לחדירה גוברת של המדינה גם למרחב הביתי, והיא מפקחת ומתערבת באופן חוקי בנעשה בו. הבקשה לוויתור על הפרטיות הפכה לגיטימית יותר גם בשם הלוחמה בטרור, ובעקבותיה משתנה המשמעות הנתפסת של "המרחב הפרטי" שלנו. המרת הפרטיות בביטחון, היא חלק מהנורמה המקובלת בישראל, ואולי בשל כך נמצא כי לתלמיד הישראלי יש נכונות רבה יותר לוותר על פרטיותו, יחסית לבן גילו האירופאי. הגבול אותו נהגנו לסמן עד לא מזמן כ"פרטי" - זז. בכל חיפוש בגוגל, ובוודאי שבכל פוסט שאנו מעלים, תחת כל מצלמת קניון או רחוב בו עברנו, אנו חושפים את עצמנו ומוותרים על פרטיותנו, במודע או שלא במודע. המרחב הפרטי היטשטש, ובמידה רבה הפך לנחלת הכלל.
לשבור את קשר השתיקה של המתבגרים
כמו מושג הפרטיות, כך השתנתה גם ההגדרה של מושג ה"חברות". בעידן הדיגיטלי המושג "חבר" כפי שהכרנו אותו מימי הילדות, הפך ל"חבר ברשת" - כלומר, "חבר" במציאות חברתית דיגיטלית משמעו הסכמה בין פרטים לנהל תקשורת של שיתוף והפצה בפלטפורמות דיגיטליות. יחד עם זאת, אין להסיק מכך, שהמתבגר אינו מבחין עוד בין חברים קרובים, עליהם הוא סומך ואותם הוא מכיר, לבין קהל חברי הרשת שלו. במחקר שהוצג בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, נמצא כי 89% מקרב החברים בפייסבוק של המתבגר הישראלי הם חברים מבית-הספר. מתבגרים רבים מכירים גם את כלי הסינון הטכנולוגיים שמציעה הרשת החברתית ומפעילים אותם.
במציאות מורכבת זו, מתבגרים ילידי העידן הדיגיטלי, מאמצים ביתר קלות את חוקי המרחב החדש ושולטים בו, באופן המותיר אותנו, המבוגרים, במעמד של "מהגרים תרבותיים" המתקשים לגשר על הפער. מנחילי השפה והתרבות החדשים הם עכשיו הילדים, בעוד המבוגרים מתקשים לעמוד בקצב. כדי להתמודד עם החשש מפני אובדן השליטה והסמכות, ולהימנע מסימפטומים של פניקה מוסרית, אנחנו חייבים לשקם את מערכת יחסי האמון שלנו עם המתבגרים. עלינו לפתוח מקום לדיאלוג, לשבור את "קשר השתיקה" של המתבגרים, ולוודא שהם פונים אלינו לעזרה בעיתות מצוקה. מערכת יחסי אמון בין מבוגרים למתבגרים, הורים מורים וילדים, היא הבסיס ליצירת קשר אותנטי, ערכי ומשמעותי, המבוסס על קשב ותחושת ביטחון, שיתוף והשפעה. רק התנהלות בין-אישית ומקצועית, המבוססת על יחסי אמון ושיתוף תאפשר למורים ומחנכים להנחיל מדיניות ונורמות התנהגות ראויות ובטוחות בעידן הדיגיטלי.
מורה המבקש לבנות קשר של אמון עם מתבגרים חייב להבין שהגבולות בין חייו ועיסוקיו הפרטיים, לבין מקומו כאישיות חינוכית טושטשו. פועלו האישי של המורה חייב לעמוד בקנה אחד עם דמותו החינוכית והציבורית. בעידן הדיגיטלי לא רק שאין עוד טעם בלהסתיר מתלמידים תכנים המשויכים למורה, גם אם אלה נכתבו או שותפו תחת כובעים מקצועיים אחרים, בעבר הרחוק או בהקשר שונה לחלוטין, אלא שהסתרה מסוג זה או חשיפה יתרה של מידע רגיש, יפגעו ביחסי האמון בין המורה לתלמידיו ובסמכותו המקצועית. המורה לא יכול לקנות עוד את מעמדו וסמכותו, מתוקף שליטתו בחומר הלימוד בלבד, אלא עליו לשמש מודל לחיקוי. האחריות החינוכית המוטלת על כתפיו של המורה, מחייבת אותו לעמוד בקודים התנהגותיים חמורים מאלה של בעל מקצוע חופשי אחר. בשני המקרים האמורים למעלה, יש בהחלט מקום לטעון כי נפגעו יחסי האמון והסמכות בין אנשי החינוך לבין התלמידים וההורים.
יחד עם זאת, מערכת החינוך חייבת למצוא את הדרך לנהל שיח פתוח וישיר עם מתבגרים, גם בנושאים שנויים במחלוקת. בחברה רב תרבותית, תחת שטף עצום של מידע, לא כל תוכן נמצא בתחום הקונצנזוס. האתגר החינוכי האמיתי הוא ללמוד וללמד הורים ילדים ומורים לנהל ולתעדף את המסרים, תוך מתן כבוד לאחר. אנשי חינוך חייבים ללמוד להגיב גם בשעת משבר, כשהם נשענים על קוד אתי מבוסס ודואגים להעביר מסרים חינוכיים ברורים בצורה אחראית. לאור ריבוי האתגרים, יש להנחיל במערכת החינוך מדיניות מדיה יישימה מעודכנת ובטוחה עבור מורים ותלמידים. אחרי הכל, נורמות חברתיות וכללי התנהגות תקינה נשארו נחלתו של המחנך גם בעידן הדיגיטלי, ויש לסייע לו לשמור על ייעודו.
הכותבת היא מנכ"ל רשת החינוך אנקורי