סבאח אל נור ישראל

צה"ל נזף במפקד שהטריד בלילה תושבי כפר שלם, ובכך "חרג מנהלים". לטענת לוחם לשעבר, אין מדובר בחריגה - אלא בנהלים עצמם. קוראים לזה "שיבוש שגרה" או "ייצור תחושת נרדפות"

נדב ביגלמן

בשבוע שעבר פורסמה ידיעה על פעילות צה"ל שהתקיימה בכפר עוריף שליד שכם בסוף 2012, במהלכה נכנסו חיילי צה"ל לכפר באמצע הלילה והטרידו את תושביו. הפעילות הזו תועדה בווידאו, ובסרט ניתן לראות את החיילים זורקים רימוני הלם ברחובות, צופרים וכורזים בווליום מטורף "סבאח אל נור עוריף" (בוקר טוב עוריף).

תגובת צה"ל לפרסום הייתה צפויה: המקרה תוחקר, ומפקד הכוח ננזף על שימוש במערכת הכריזה בניגוד לנהלים. מה שהצבא לא טרח להגיד במסגרת התגובה, הוא שהאירוע בעוריף לא חרג מהנהלים לפיהם פועל צה"ל בשטחים כל הזמן. למעשה, האירוע הזה מייצג נאמנה את הדרך שבה הצבא מנחה את חייליו לפעול במסגרת הפעילות השגרתית והיומיומית בגדה המערבית.

התגייסתי לחטיבת הנח"ל בשנת 2007, ומניסיוני האישי כלוחם, אני יכול לספר שפעילות כמו זו שמתוארת בכתבה היא בדיוק מה שמוטל על חיילים בשטחים לעשות יום-יום. ליתר דיוק, הפקודות שאני ושאר החיילים בשטח קיבלנו שוב ושוב היו לצאת לפעולות שמטרתן הייתה "הפגנת נוכחות", "שיבוש שגרה" או פשוט "לייצר תחושת נרדפות" בקרב הפלסטינים.

טוב לדעת (מקודם)

שיטת השחייה שתשנה את חייכם (ותעשה אתכם חטובים)

לכתבה המלאה

כל חייל יכול לספר

בשנת 2008 תפסנו קו בעיר חברון. אחת המשימות שהוטלה עלינו אז הייתה "מיפוי" בתים של משפחות פלסטיניות בעיר. במסגרת המיפויים האלו, שנערכו פעמים רבות במהלך התקופה שלנו בחברון, היינו נכנסים באישון לילה, מספר חיילים חמושים, לאחד מהבתים שנבחרו. היינו מעירים את המשפחה, מרכזים אותם ביחד ומתחילים לערוך חיפוש כללי בבית. במקביל לחיפוש שנערך על ידנו, החיילים, היה הקצין שלי רושם שמות תושבי הבית ואת מספרי תעודת הזהות שלהם ומצייר תרשים של מבנה הבית.

כשסיימנו עם כל זה, היינו עוברים לבית הבא. נאמר לנו שמטרת ה"מיפוי" היא שיהיה לנו, לצבא, כמה שיותר מידע על האזרחים הפלסטינים, כדי שבכול רגע נתון נוכל להשתמש במידע הזה כפי שנמצא לנכון. אבל מעבר למטרה הלא ברורה הזו, הייתה למיפוי מטרה מוצהרת נוספת, והיא לייצר בקרב התושבים את התחושה שמישהו פוקח עליהם עין 24 שעות ביממה. הפעילות הזו התבצעה תמיד בשעות הקטנות של הלילה, ותמיד הייתה מכוונת כלפי פלסטינים שידענו בוודאות שלא היו קשורים בשום צורה לפעילות טרור כזו או אחרת.

הרעיון מאחורי הפגנת נוכחות הוא פשוט: כאשר מדינה רוצה לשמר את שליטתה על אוכלוסיה אזרחית, הדרך לעשות זאת היא באמצעות הפעלת כוח, הפחדה והרתעה תמידיים. בתור חיילים, ידענו שאנחנו צריכים להזכיר כל הזמן לפלסטינים שאנחנו לא הולכים לשום מקום. בשנים האחרונות, כפעיל בארגון "שוברים שתיקה", אני מגלה שכמעט כל חייל ששירת בשטחים יכול לספר על פעילות מבצעית שמטרתה הטרדה והטלת אימה על פלסטינים שלא היו מעורבים בשום צורה בטרור. מאות חיילים שהעידו בפני "שוברים שתיקה" תיארו מקרים של הפחדה, בין אם הם שירתו בשטחים בשנת 2000 או - כפי שגם עולה מהכתבה - ממש בימים אלו.

אין כיבוש "אחר"

באחד המיפויים בהם השתתפתי, קיבלתי תפקיד מיוחד. לאחר הנוהל הרגיל של חיפושים, רישום השמות וציור של מבנה הבית, התבקשתי על ידי המפקד לצלם את דיירי הבית. המפקד הסביר לי שצריך את הצילומים כדי שהשב"כ או יחידות המודיעין יוכלו להתאים בין השמות ומספרי תעודות הזהות לפרצופים. האקט המשפיל בפני עצמו לא לקח יותר מכמה דקות - כל מה שהייתי צריך לעשות זה להעמיד את המשפחה ליד הקיר ולצלם פורטרטים שלהם.

בסוף אותו לילה של פעילות, שבמהלכו מיפינו מספר בתים, היו שמורות על המצלמה שלי כ-20 תמונות של משפחות פלסטיניות. כששאלתי בימים ובשבועות שאחרי, מה אני אמור לעשות עם התמונות האלו - אמרו לי המפקדים לחכות לנציג שב"כ או לאיש מודיעין שייקחו אותן. ובאמת חיכיתי. לאחר כמה שבועות הבנתי שאף אחד כבר לא יבקש ממני את התמונות, ומחקתי אותן.

בדיעבד אני מבין שלתמונות האלו לא היה מעולם שום ערך מודיעיני או משמעות בטחונית, מעבר לזריעת הפחד ותחושת הנרדפות אצל הפלסטינים שצילמתי. המטרה של הפעילות הזו הייתה, כפי שהסבירו לנו המפקדים, לייצר "רעש". לגרום לכך כדי שהפלסטינים בשכונות ירגישו אותנו, להפגין נוכחות. צה"ל נמצא כאן וצה"ל יהיה כאן מתי שהוא רוצה ויעשה מה שהוא רוצה.

מה שהחברה הישראלית לא מוכנה לקבל כאשר היא שומעת על מקרים כאלו, זה שהדרך היחידה לנהל כיבוש צבאי על אוכלוסיה אזרחית, היא באמצעות הפחדה והרתעה. אין ולא יכול להיות כיבוש אחר. כיבוש בהגדרתו הוא אלים, תוקפני ומכוער. אז תסלחו לי, אבל אני לא מתפעל מתחקיר שצה"ל טוען שנערך או שייערך, וגם לא מזה שמפקד אחד ננזף על שימוש ברמקול, כי הבעיה היא לא עם החיילים או עם המפקד, אלא עם המנגנון הזה שאנחנו יצרנו, ושאנחנו ממשיכים להתעקש להתעלם מהמשמעות שלו.

החיילים שפשטו על כפר עוריף צעקו "סבאח אל נור, עוריף" במטרה להעיר את הכפר. אני ועשרות חיילים ששברו שתיקה קוראים "סבאח אל נור ישראל" - ככה נראה כיבוש.

הכותב, נדב ביגלמן, הוא לוחם לשעבר בחטיבת הנח"ל ופעיל בארגון "שוברים שתיקה"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully