ההסתרה שמקבעת את הארון

התקשורת נוברת בכל פרט מחיי הסלבז - אך מותירה בצל את הנטייה המינית. איך ייתכן שבשנת 2013, ההטרוסקסואלית עדיין נתפסת כטבעית וציבורית, וההומוסקסואלית כפרטית ואסורה?

בן אילן

יש דברים שלא תוכלו למצוא בעמודי החדשות, ואפילו לא אי שם במדורי הרכילות. למה? כי בעניינים שבינו לבינו - כמו עם כל "מחלה" אחרת - הס מלהזכיר. זו כבר "צנעת הפרט". למה אני מתכוון? הנה למשל: בסוף השבוע החולף פורסמה במגזין "טיים אאוט תל-אביב" כתבה תחת הכותרת: "ניצן הורוביץ כבר לא לבד". הכתבה מגוללת פרטים אודות נטייתו החד-מינית של עוד חבר כנסת מלבד הורוביץ. הכותב מציין בין היתר, כי נראה לו שאותו ח"כ אינו חרד לפרטיותו, ונטייתו ידועה לכול. אולם לאחר מכן הוא "מרגיע" את קוראיו ומציין: "לכל החוששים ביניכם - אאוטינג לא יהיה פה". כלומר, שמו לא ייחשף.

לפני כארבע שנים, הוציאה אותי דמות מסתורית בכוח מהארון. אותו אדם אנונימי פירסם על ה"קיר" הפרטי שלי בפייסבוק את תמונתי הלקוחה מאתר היכרויות, ומעליה סקאלה המציינת את נטייתי החד-מינית. אותו אדם אף הגדיל לעשות ושינה את כל סיסמאותי, הן בפייסבוק והן בדואר האלקטרוני, כך שלמעשה, לא נותר לי בזמנו אלא ללמוד להשלים עם מה שכבר נעשה. במבט לאחור, הרגע ההוא, שבו נשלפתי מהארון, עשה לי שירות טוב. הוא אילץ אותי לעשות דבר שדחיתי משום שפחדתי. רק בדיעבד הבנתי שההסתתרות בארון גוזלת ממני כוחות נפש אדירים.

אותו מקרה עיצב את השקפת עולמי בסוגיית האאוטינג - הוצאה כפויה מהארון. אני מתנגד לאאוטינג של אדם פרטי וכך גם של אדם ציבורי, השומר את נטייתו לעצמו מכל משמר. עם זאת, כשמדובר באיש ציבור שיש לו מהלכים בדעת הקהל, בין מעצם היותו מפורסם, ובין מהיותו איש פוליטי - אני בעד לחשוף את מה שידוע לכל ולתקשורת, אך התקשורת בוחרת לשמור לעצמה.

טוב לדעת (מקודם)

הרופאים ממליצים: שש דקות, פעמיים ביום ואין כאבים

לכתבה המלאה

לא אאוטינג, אלא "השוואה"

אנחנו כנראה לא המצאנו את הגלגל: לפני מספר שנים ניסה מייקל רוג'רס, עיתונאי אמריקאי הומו בעל בלוג פופולרי, לחשוף את נטייתו המינית של סנטור שמרן ממדינת איידהו. הסנטור, לארי קרייג, תמך בהגבלת נישואים חד-מיניים. בראיון ל"ניו יורק טיימס" סיפר הכתב כי לטעמו היה בעמדה מתחסדת זו של הסנטור טעם לפגם - אך כאשר רצה לחשוף את נטייתו המינית של הסנטור ברבים, סורב כמעט בכל גוף תקשורת גדול וידוע בארה"ב.

בדיוק כמו אצל הדוד סם, גם כאן פרקטיקת ההסתרה היא הנורמה המקובלת. כך, לפני כעשור התבטאה הקומיקאית אורנה בנאי נגד הקהילה הגאה. הירחון "הזמן הוורוד" פרסם כתגובה כתבת שער ובה תמונתה של בנאי, המצביעה על נטייתה החד-מינית, אף שכבר שנים לפני כן חיה את חייה מחוץ ל"ארון". אבל התקשורת הישראלית, בדומה למקבילתה האמריקאית, נמנעה משיתוף פעולה. למעשה, בקרב ההטרוסקסואלים, נותרה בנאי בארון - עד שלאחרונה פתחה את הדלת בעצמה, והתוודתה על נטיותיה המיניות.

גל אוחובסקי ואחרים, המעזים לקרוא תיגר על המציאות התקשורתית המעוותת, זוכים למטר גידופים ושנאה. למאמצם לחשוף את האמת מתייחסים כפעולת טרור אלימה ואכזרית. אולם השאלה המתבקשת מה בין הוצאה כפויה של אדם מהארון, לבין חשיפת נטייתו המינית הידועה של אדם ציבורי. עורך מגזין העבר "אאוטוויק", גבריאל רוטרלו, טען בזמנו, כי המילה הנכונה לכך צריכה להיות "השוואה" (equalizing) - תזוזה עיתונאית לעבר התייחסות תקשורתית להומוסקואליות כאל שווה להטרוסקסואליות.

מציאות מדומה

ה"אאוטינג" אכן יכול להיחשב כפסול, כאשר באדם פרטי עסקינן, או לחילופין באדם הציבורי השומר על נטייתו מכל משמר. אך מה בנוגע לאיש ציבור שנטייתו פרוסה כמעט לעיניי כל? האם סביר להסתיר, או לכל היותר לרמוז, על נטייתם שלהם? את התשובה לכך לא תמצאו במערכת המשפט, משום שעיתון שיבחר לפרסם פרטים אודות נטייתו המינית של מאן דהו יזכה להגנה מלאה במסגרת דיני הגנת הפרטיות. גם בערכי המוסר הנאורים של התקשורת המקובלת לא מצוי הפתרון, שהרי לא חסרות דוגמאות שבהן היא פולשת, נוברת ועוקבת אחר כל צעד ושעל של סלבריטאי הביצה וחייהם האישיים. אזי, מדוע ההטרוסקסואלית נתפסת כטבעית וציבורית, בעוד ההומוסקסואלית נתפסת פרטית ואסורה?

נראה כי התשובה טמונה בשילובם של שני גורמים: האחד הוא יחס החברה לנטייה המינית - וכאן משמשת התקשורת כבבואה: להיות הומו זה כל כך רע, עד שאסור לדווח על כך; הגורם השני הוא הקשר ההדוק בין מפורסמים רבים לבין התקשורת עצמה: הראשונים מונעים את חשיפתם התקשורתית בכל מחיר, ואף מאיימים בהחרמת גוף התקשורת שלא יישר עמם קו.

אולם ההסוואה הזו - השליטה במידע שמגיע לציבור, את מי לחשוף ומתי - לא רק יוצרת מציאות מדומה; היא גם מסוכנת, כי היא מקבעת את הארון ומוכיחה שב-2013 להיות הומו זה עדיין דבר פסול. המפסידה הגדולה היא כמובן הקהילה הגאה, זו שעדיין נלחמת על ההכרה בה ועל זכויותיה. הודות לשיח ההסתרה והרמיזות מושתק הדיון הציבורי, ומעל פני השטח נותרת רק הבושה.

הכותב, בן אילן, הוא מתמחה במשרד עורכי דין

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully