דבר אחד בטוח - צו איסור הפרסום על פרשת זיגייר הוטל על פי חוק, בידי המוסמכים לכך על פי חוק - שופטי בית המשפט. ובמקרה זה מדובר בשופטי בית המשפט העליון, שהערעורים על הצו בערכאות הנמוכות יותר הגיעו לפתחו. יש שופטים בירושלים. אפשר ולעיתים רצוי לחלוק עליהם, אולם החלטות בית המשפט מחייבות כל אזרח. זה הבסיס לקיומה של מדינת חוק. במדינת חוק, שמירה על החוק וכיבוד החלטות בית המשפט מחייבים גם את נבחרי הציבור. השוויון בפני החוק הוא אחד מעיקרי שלטון החוק.
מבחינה אישית, קשה לי להביע עמדה חד-משמעית בנוגע לשאלה אם הטלת צו איסור הפרסום היתה מוצדקת. זאת מאחר שאין בידיי כל הפרטים וגם לא שיקולי ההחלטה של הקובעים בעניינים אלו. עקרונית, חזקה עלי שכל מקבלי ההחלטות, במערכות הביטחון, במערכת המדינית ובמערכת המשפט, הם בני אדם, וככאלה הם עלולים לשגות. להבנתי, שאף היא אינה מבוססת על כל המידע הרלוונטי, המשך הטלת צו איסור הפרסום הגורף אחרי הפרסום באוסטרליה לא היה מוצדק.
מה שכן אפשר לומר הוא שהח"כים מטעם ה"שמאל" הרדיקלי - אחמד טיבי, דב חנין וזהבה גלאון - ציפצפו על החוק והפרו ביודעין ובמזיד את החלטות בית המשפט, כאשר הדליפו במליאת הכנסת, בשידור חי, את פרטי פרשת זיגייר. לאחר מעשה הם הסבירו שבמקרה זה עומדת להם החסינות המהותית.
החסינות הפרלמנטרית נועדה להגן על חברי הפרלמנט מפני התנכלות השלטון, השולט על גורמי האכיפה, לבל ישתמשו בכוחם לרעה כדי לפגוע בנציגי האופוזיציה. היא נועדה למנוע מצב שבו, לדוגמה, ערב הצבעה חשובה בפרלמנט, לפתע ייעצרו חברי פרלמנט מן האופוזיציה בתואנת שווא. היא נועדה למנוע התנכלות משטרתית לחבר פרלמנט שהשלטון חפץ בפגיעה בו.
החסינות הפרלמנטרית בישראל היתה גורפת, אולם לנוכח ריבוי מקרי שחיתות ופלילים של ח"כים, והחשש שמא הכנסת תשמש עיר מקלט לעבריינים פליליים, חלו שינויים בחקיקה, והיום ח"כ יתקשה להתחמק מן הדין הפלילי בשם החסינות.
חסינות מהותית - להגן על עבירה בתחום הפרלמנטרי
החסינות המהותית, לעומת זאת, נועדה להגן על ח"כ שעבר עבירה בתוקף תפקידו הפרלמנטרי. הח"כים המבצעים עבירה ומשתמשים בחסינותם המהותית טוענים שהדבר נעשה במסגרת מילוי תפקידם ושליחותם, כמייצגי הציבור שבחר בהם והשקפת העולם שבשמה הם נבחרו. החסינות הזאת היא מוחלטת, אם מתקבלת הטענה שהעבירה נעשתה במסגרתה.
אמחיש זאת בשתי דוגמאות, משני קצוות הקשת הפוליטית. ח"כ משה פייגלין נעצר בעבר לא אחת בעת שהתפלל בהר הבית, בניגוד לחוק. עתה, כחבר כנסת הנאבק נגד החוק הזה, יוכל פייגלין לטעון במידה רבה של צדק כי החסינות המהותית מאפשרת לו לבצע את האקט ההפגנתי הזה. המקרה הקיצוני לצד השני הוא השתתפותה של ח"כ חנין זועבי במשט המרמרה. אף שהיה זה מקרה קיצוני ביותר של הפרת חוק ופעולה נגד ביטחון המדינה, זועבי לא הועמדה לדין פלילי, בזכות חסינותה המהותית.
האם החסינות המהותית חלה על הפרת צו איסור פרסום של בית משפט? אני רואה הבדל עקרוני בין עבירה זו לעבירות מן הסוג שהזכרתי בשתי הדוגמאות. גם אם פייגלין כח"כ יפר את החוק בהר הבית, תהיה זו הפרת חוק נקודתית, שלא תשנה את המצב הכללי. אירוע המרמרה היה מתרחש באופן דומה, עם זועבי על הספינה או בלעדיה. לעומת זאת, ברגע שח"כ מפר בשידור חי צו איסור פרסום, הוא הופך את הצו ל"אות מתה" ומכשיל לחלוטין את מטרת הצו של בית המשפט. בעיניי, אין ח"כ זכאי לפריבילגיה כזו ואין לראות בה מימוש חסינותו המהותית.
לאחרונה אנו מרבים לדבר על "פוליטיקה חדשה" - מן הראוי שנאמץ פוליטיקה של כיבוד החוק, ושל דוגמה אישית של הח"כים לכיבוד החוק.