איפול מוחלט שם אותנו בחושך

לכאורה מדובר בטרגדיה שלא היה אפשר לנהוג בה אחרת. אדם שגויס למוסד - לפי מקורות זרים - פעל באופן שעלול היה לפגוע - לכאורה - בביטחון המדינה, והמערכת הביטחונית סברה כי אף פרסום מעצרו עלול לפגוע בביטחון המדינה, ולכן הסתירה לא רק את עילת מעצרו אלא גם את עצם מעצרו.

היא לא עשתה זאת על דעתה בלבד: עורכי דין חשובים נשכרו מטעמה להגן על החשוד, בית המשפט, בערכאות שונות, הוציא צו איסור פרסום על הפרשה, המשפחה ידעה על המעצר ואשתו נפגשה איתו, תוך כדי שהיא מתחייבת לשמור על סודיות; לזיגייר הוצע הסדר טיעון, ולפני שהחליט אם לקבלו, מצא את מותו, כנראה בהתאבדות. אלמלא פירסמה הטלוויזיה האוסטרלית את הפרשה, יכול להיות שהיינו מתוודעים אליה בעוד 50 שנה, ואולי בכלל לא.

אז מה נורא כאן? היתה כאן פגיעה קשה ובלתי מתקבלת על הדעת בזכות הבסיסית של פומביות המשפט וב"הביאס קורפוס" במובן המהותי ביותר (ולאו דווקא המשפטי) של המושגים הללו. ישראל אינה יכולה לסבול פגיעה שכזו. יש הבדל גדול בין קיום משפט בדלתיים סגורות ובין איפול מוחלט על עצם קיום המשפט.

התופעה שבה נענשו אנשים ונמקו בכלא, זאת משום שמערכות הביטחון חשבו כי יש לנתקם מן הציבור וכי חשיפתם עלולה לפגוע בסדר הציבורי, אפיינה מאז ומעולם מערכות שלטון שרירותיות. אין בכך כדי לומר שמערכת החוק בישראל היא אפלה, אבל חובה עלינו להיזהר מתופעות כאלה כמו מאש.

מערכת הביטחון הגיעה, ככל הנראה, למסקנה כי היה מדובר בפגיעה קשה במיוחד בביטחון המדינה. אני משוכנע כי גם עבורה היתה ההחלטה להעלים את המעצר לא פשוטה, ואני רוצה להאמין שזהו דבר נדיר במיוחד. המשפחה בוודאי העדיפה שלא לחשוף את שמו של יקירה כחשוד בעבירה ביטחונית קשה. השופטים נתבקשו להחליט בנוגע לצו איסור הפרסום, והם הסכימו להאריכו פעם אחר פעם מתוך אותה תחושה שהם "חיים בתוך עמם"; שהם בודקים במידתיות את זכויות האדם מול הפגיעה בביטחון, ומגיעים למסקנה כי עליהם לקבל את המלצתה של מערכת הביטחון. הם טעו. ההחלטה לבודד את בן זיגייר לחלוטין ולא לחשוף את עצם מעצרו לא היתה צריכה לקבל את אישורם, תהיה החומרה אשר תהיה (וכנראה גם החומרה מוגבלת לנוכח נכונותה של המערכת לעיסקת טיעון).

במדינה דמוקרטית במאה ה-21 אי אפשר להעלים את דבר קיומו של משפט. עצם העובדה שבפרשה היו מעורבים עורכי דין ושופטים אינו מונע את הצמרמורת העוברת בגוו של מי שהאמין שאצלנו זה לא יכול לקרות.

כדאי לזכור: אילו מעצרו של דרייפוס היה מוסתר על ידי הצנזורה הצרפתית, לא היה יכול אמיל זולא להאשים איש. זיגייר לא היה בהכרח דרייפוס, אך היתה לו הזכות לצפות לאמיל זולא שלו.