מעל בימת הכנסת, מתה טובת הכלל

דמעות תנין הוזלו השבוע בכנסת כששלושת נציגי השמאל הקיצוני במשכן פנו בשאילתא פרובוקטיבית שמטרתה הגלויה אחת אך תכליתה האמיתית והסמויה שונה לחלוטין. סודות מדינה אינם דבר חדש שנולד זה עתה. הרעב העיתונאי לסקופים ולידיעות מרעישות גם הוא דבר עתיק יומין. מה שהשתנה השבוע הוא הבגרות הלאומית של נבחרי הציבור, תהא השקפתם האישית אשר תהא.

בדיוק החודש לפני 71 שנים נורה טורפדו מצוללת סובייטית לעבר אניית המעפילים "סטרומה". מ-760 ניצולי התופת באירופה שרד רק אחד, כל היתר טבעו במצולות ים. למחרת, התכנסה לראשונה ועדה מיוחדת של ראשי מערכות העיתונות ביישוב היהודי בארץ ישראל, לדיון חירום עם ראשי הישוב על מה וכיצד לפרסם מסיפור האסון.

מה ראו עיתונאים, תאבי מידע ופרסומו, צורך בהקמת ועדה שתגביל את פעולתם ותצר את חופש הכתיבה שלהם? מה גרם לאותם עורכים להסכים ולהתכנס לוועדה שתצמצם לכאורה את חופש הביטוי ותפגע בזכות ה"מקודשת" של הציבור לדעת הכל ועכשיו? מסתבר שבאותם ימים, הבינו את מה שלא מבינים חברי הכנסת שרק לפני ימים ספורים התחייבו לשמור אמונים למדינת ישראל. למרות צו הצנזורה הקובע חד משמעית שלטובת בטחון המדינה אין לפרסם פרשייה רגישה, לא שעו ח"כ טיבי וחבריו חנין וגלאון, ובראש כל חוצות דרסו ברגל גסה את בקשת גורמי הביטחון.

התופעה החמורה הזו היא בסך הכל סימפטום למציאות רחבה הרבה יותר. אנו חיים בעידן פוסט-מודרני שבו הגורם האידיאולוגי, שהיווה כוח מניע בקום המדינה, הולך ונמוג ומפנה את מקומו לפלורליזם נטול אמת מוחלטת ולתפיסה אינדיבידואליסטית לפיה הכל מותר עבור עצמי, והקולקטיב אינו בתחום אחריותי כלל.

תפיסה זו מובילה למציאות שבה שיעור ניכר מבני הנוער בוחרים להשתמט משירות בצה"ל, ואף בין אלו הנענים לצו החוק ומתגייסים, רבים מעדיפים את השירות הקרוב והנוח על פני גיוס לשירות קרבי, תובעני וקשה. זה לא נובע מפינוק יתר של הדור הצעיר. לאחר שיוכשר למקצועו, נמצא את הצעיר הישראלי משקיע מאמץ רב על מנת לצבור הון ולפרנס את עצמו בכבוד. יום ולילה, בארץ ובחו"ל, העבודה הקשה אינה מרתיעה כשמדובר בתועלת אישית, פרטית.

אותו הרציונל בדיוק הוביל לאמירותיהם חסרות האחריות של נציגי הציבור במשכן הכנסת. מתה טובת הכלל, יחי הפרט. לא טובת זכויות האדם או חופש הביטוי עמדו בראש מעייני אותם שואלים, אלא הרצון לשבור את הרוח הלאומית המקדשת את ההקרבה והנתינה אחד עבור השני ועבור כולנו.

בימים שהשיח הציבורי בוער סביב סוגיית השוויון בנטל, כדאי שנצביע על שורש הבעיה ולא רק על ענפיה. זוהי קריאת השכמה לכל אוהבי הארץ היפה הזו והעם הנפלא הזה, לשוב לאותה תמימות בריאה, ליצור מחדש את הגנים הלאומיים שלנו ולזכור שזה הבית היחיד שלנו, וגם אם לעיתים ישנן מחלוקות בקרבנו, אסור לשרוף את הבית - ולהיפך, על כולנו מוטלת החובה לשמור על בניינו ולהמשיך להגן על הקיים ולפתח את העתיד.

הכותב, דוידי בן ציון, הוא מנהל מיזם "השומרון-נעים להכיר"