בעיתון "ידיעות אחרונות" פרסמו השבוע בטעות את שמה המלא של מי שמוכרת לציבור כ- "א' מבית הנשיא" - האישה הראשונה ששברה את מעגל השתיקה סביב עבירות המין שביצע הנשיא לשעבר קצב בנשים שעבדו תחתיו. בעיתון מיהרו להתנצל ומסרו כי מדובר בטעות מערכתית. משטרת ישראל הודיעה כי תשקול לחקור את התנהלות "ידיעות אחרונות". א' עצמה, מסרה לכלי התקשורת כי תתייעץ עם עורכי דינה לגבי דרכי הפעולה ותגובתה בעקבות החשיפה האומללה של שמה.
רצונה של א' לשמור על חיסיון זהותה מובן וברור. החשש כי כל אדם שתפגוש יפשפש בעברה; שכל מי שתכיר לאורך חייה יראה בה קורבן בלבד; שישכחו כי לאישה הזאת יש צדדים נוספים לאישיותה; שלא כל סיפור חייה מסתכם באותה פרשה אומללה; או חמור מכך, שיטיחו בה את אותן טענות שהטיחו ביתר המתלוננות: שהיא מעלילה, שנפלה קורבן למעשיו של קצב "באשמתה", שהייתה זאת היא שפיתתה וחיזרה ועוד.
בחברה שלנו, יש לא מעט אנשים, ובעיקר גברים, שמסרבים לקבל את העובדה שנשיא מדינת ישראל הוא אנס מורשע. ויתרה מכך, יש כאלה שמסרבים להבין שנגיעה בישבן, צילום מתחת לחצאית ולחישת מילות זימה הם הטרדה מינית בוטה. במיוחד כשההטרדה מגיעה מצד גורם בעל סמכות, והופכת לאיום שבכוחו לדרדר לתהומות החרדה את העובדות תחתיו. אלו, שתעסוקתן תלויה באותו גבר שמבקש לנצלן ולרמוס את כבודן.
אינני מתיימרת להבין את המצב המורכב שבו עומדת א'. נדמה כי כל צעד שתנקוט יגרור את חייה להתעסקות נוספת בתקופה חשוכה. אני יכולה רק לבקש מ-א', שאת מה שהתחיל בתור טעות (בדמות חשיפת שמה בעיתונות) תהפוך להזדמנות לספר את סיפורה באופן מלא, מבלי להסתיר את זהותה. שכן, לא היא זאת שצריכה להסתתר או להתבייש במעשיה. לא היא צריכה לחיות תחת מעטה חשאיות, או לצמצם את נוכחותה בעולם לאות אחת א' שמשילה ממנה זהות אנושית ולא מאפשרת לחברה להביט בעיניה, ולהתמודד עם כך שהנפגעות ממעשיו של קצב אינן רק אות, הן נשים, בשר ודם, אמהות, אחיות, חברות, בנות.
בתור מי שחשפה באומץ רב את התנהלותו הפושעת של קצב, אין סיבה ששמה של א' לא ילך לפניה. חשיפת זהותה בציבור תשדר מסר לכל אותן נשים שעדיין חיות בעלטה: "עמדו, זעקו את כאבכן והפנו אצבע מאשימה ותקיפה כלפיי אלה שפשעו ופגעו". בעידן בו נשים רבות עדיין מאשימות את עצמן ולא את תוקפיהן. בתקופה שבה עדיין רבות חוששות מלהתלונן ולהשמיע את קולן, סיפורה של א' צריך לשמש כהשראה ולא כמקור להסתרה. אנחנו הנשים צריכות לשדר לה מסר ברור: אנחנו מאחורייך, גאות במעשייך.
בחברה מתוקנת, א' צריכה להיות מסוגלת לעמוד ולהצהיר בגאווה: "אני התלוננתי, אני פתחתי את הדלת למתלוננות נוספות" ואנחנו, צריכים וצריכות למחוא לה כפיים, ללמד על מעשיה בבתי הספר ולהודות למי שבאומץ רב יצאה נגד הגבר החזק במדינה. כי א' היא לא פחות מגיבורה וכך היא צריכה להיות גם בעיניי יתר החברה.