דסטין הופמן הצליח לדחוס לא מעט אל תוך 75 שנותיו. הוא כיכב באינספור סרטים הוליוודיים קלאסיים, עבד כמעט עם כל הבמאים והשחקנים שרצה (למרות שהוא עדיין קצת מצטער שאמר "לא" לפליני), זכה בשני אוסקרים (והיה מועמד לחמישה נוספים) וצבר לעצמו מוניטין של פרפקציוניסט ורב?אמן, שעושה חיים לא קלים לבמאים שעובדים איתו.
ובכל זאת, יש דבר אחד שהוא לא הספיק לעשות במהלך הקריירה הקולנועית המפוארת והדי מדהימה שלו: לביים. ומתברר שהעניין הזה ישב לו על הגב כמו משקולת במשך תקופה ארוכה?ארוכה. "בסוף שנות השבעים התחלתי לביים את 'שעת מבחן', סרט שגם כיכבתי בו", הוא מספר בפגישה עם עיתונאים לרגל צאת סרטו הראשון כבמאי, "קוורטט". "אבל פיטרתי את עצמי, כי איבדתי את האובייקטיביות שלי. לא הייתי מסוגל להבחין בין טוב לרע, ומאז לא קיבלתי הזדמנות נוספת. זה פשוט מאוד בהוליווד: אם אתה לא מוכיח את עצמך בתחום מסוים, אתה לא זוכה לקבל הצעות נוספות".
ומדוע לקח לך כל כך הרבה זמן לחזור לביים?
"בעיקר מכיוון שאני כל הזמן דוחה ומעכב דברים. פיתחתי הרבה פרויקטים שונים לאורך השנים, אבל תמיד מצאתי תירוץ להגיד שזה לא מוכן, שזה עוד לא שם. אני מניח שהנטייה הזאת נובעת מנוירוטיות, מפחדנות ומהרס עצמי. חברי הטוב וורן בייטי - שלדעתי הוא במאי נפלא שלא מביים מספיק - תמיד אומר לי: 'אף פעם אל תחכה שהתסריט יהיה מושלם, כי זה לעולם לא יקרה'. אבל אילו יכולתי, הייתי נשאר לנצח בשלב ההכנות והחזרות. אם זה היה תלוי בי, הייתי דוחה את הצילומים ככל האפשר, כדי להאריך את שלב התחקיר".
למה בעצם?
"כי יותר מהכל, אני אוהב את התהליך. אני אף פעם לא רוצה שהוא ייגמר. אני מקנא בחבר שלי, מוריס, שמפסל בשביל הכיף. הוא ביקש לפסל אותי פעם, וכשראיתי את התוצאה הייתי המום עד כמה היא דומה לי. הרגשתי שהוא ממש לכד אותי. יומיים אחר כך באתי אליו שוב, וראיתי שהוא שינה את הכל - הוציא לי את העיניים, עיצב לי את הפרצוף מחדש. שאלתי אותו: 'למה? כבר לכדת אותי', והוא ענה לי: 'כי אני מחפש משהו אחר'. שאלתי אותו: 'אז איך אתה יודע שהפסל גמור?' והוא ענה: 'כשאני מתחיל להשתעמם'. אני מת על זה".
אז מה היה שונה במקרה של "קוורטט"?
"שהוא הגיע עם דד?ליין. הציעו לי אותו, והייתי צריך להגיד על המקום, כן או לא. ובאמת אמרתי לא. אבל אשתי, שקראה את התסריט וראתה שהסיפור הזה מאוד נוגע בי, התעקשה ואמרה: 'לא, הפעם אתה הולך לעשות את זה'".
לא יהיה מוגזם לומר שהופמן הוא סוג של הוריקן. הוא נכנס אל החדר כמו סופה, לוחץ את ידינו, מפזר חיוכים ומטה את גופו קדימה בכיסא, כאילו השאלות שהוא עומד להישאל הן הדבר שהכי מעניין אותו בעולם כרגע.
אני הכישלון
מעבר לכך שהנוכחות שלו בחדר מעבירה צמרמורת מתמשכת של התרגשות בקרב חופן עיתונאי הקולנוע שמתקבצים סביבו - בכל זאת, דסטין הופמן - האנרגיה הבלתי נדלית שלו, דיבורו המהיר והבלתי פוסק והפתיחות החמימה והחיננית שהוא מקרין מהרגע הראשון, מעניקים ליושבי החדר את התחושה שהם משתתפים באירוע יוצא דופן, שעשוי בכל רגע לסטות מהתסריט ולקבל טוויסט לא צפוי. הכוכב הוותיק - שמקפיד להגיש תשובות ארוכות, מפותלות ואסוציאטיביות - לא מצנזר את עצמו. הוא לא נרתע מלדבר על נושאים אישיים, מתבל את דבריו במיני?סיפורים, בזיכרונות ובציטוטים שצצים לפתע במוחו, ולא פעם הוא זקוק שיזכירו לו מה בכלל היתה השאלה. אבל אף על פי שנראה שהוא משתדל לשמור על אווירה כנה, רעננה וספונטנית, לרגע אין ספק שהופמן מגיש ליושבי החדר הופעה. הופעה מרתקת וממגנטת, אבל עדיין הופעה. אין דבר, אף אחד מהנוכחים לא מתלונן.
24 שעות מוקדם יותר, הופמן ישב על במה קטנה במרכז לונדון והגיש הופעה מרתקת נוספת. במהלך שיחה בת שעתיים עם מנחה אמפתית, שסקרה עימו באריכות את הקריירה שלו, כחלק ממפגש פתוח עם הקהל - הוא נכנע לרגש, ונכשל לפחות פעמיים בניסיון לעצור את דמעותיו. "אני לא מצליח להפריד בין הסרטים שעשיתי לבין החיים שחייתי כשעשיתי אותם", הוא הסביר למנחה בעיניים לחות, נזכר בתהליך הגירושים הכואב מאשתו הראשונה, שחווה בעת צילומי דרמת הגירושים "קרמר נגד קרמר".
באופן לא מפתיע, בשיחה איתו הופמן מספר שזו ממש לא היתה הפעם הראשונה שהוא מתחיל לבכות כמו ילדה כשהוא מביט לאחור ונזכר בהישגי העבר. מה שכן מפתיע, לעומת זאת, הוא הנכונות שלו לדבר על הנושא בפרטי פרטים.
"לפני כמה שנים קיבלתי פרס על מפעל חיים. שכחתי איזה פרס זה היה. אולי של המכון האמריקני לקולנוע. הראו קטעים מהסרטים שעשיתי, הזמינו לבמה שחקנים שעבדתי איתם - ואז באתי הביתה אחרי הטקס, נכנסתי למיטה - וקיבלתי התקף חרדה. רציתי לקפוץ מהחלון. הרגשתי כאב פיזי שאכל אותי מבפנים, ההפך מהרצון לחגוג. הרגשתי שזהו זה, שהחיים שלי נגמרו. זה היה כמו הספד, הערב הזה. עד אותו רגע חשתי שהחיים שלי עוד לא התחילו בכלל, שעוד לא התחלתי לעשות את מה שרציתי לעשות. אחרי ההתקף הזה התחלתי ללכת לטיפול. הייתי צריך להתמודד עם השדים ולהבין אותם".
את התסביכים הרבים שבהם התברך תולה הופמן בשנות ילדותו בבית יהודי חילוני בלוס אנג'לס, ובתחושת הכישלון שליוותה אותו אז כמו צל. "אח שלי היה התלמיד המצטיין והאתלט המצטיין, ואני? אני לא יכולתי להתרכז בבית הספר, למרות שתמיד אהבתי לקרוא וללמוד. הדבר הכי חשוב לילדים זה להרגיש שהוריהם אוהבים אותם. קל מאוד לפגוע בילדים ולהכאיב להם, בלי להיות מודעים לכך בכלל. וכמו שקורה לפעמים, השתכנעתי שאני מה שההורים שלי חושבים שאני. חייתי במחשבה שאני הכישלון, ושאחי הוא סיפור ההצלחה. וזה לא עזב אותי מעולם. הזיכרונות הכי גרועים שלי הם מהתקופה הזאת של חיי".
את המודעות לצלקות הנפשיות שעיצבו והגדירו אותו פיתח הופמן הודות לתהליך ארוך של טיפול נפשי. על פי עדותו, רק בזכותו הצליח ללמוד לחיות ב"כאן" וב"עכשיו", אף שזה עדיין קשה לו לעיתים. "אני מאמין גדול בטיפול פסיכותרפי", הוא מודה בחיוך רחב. "אני חושב שתת?המודע שלנו שולט בנו. אנחנו חושבים שאנחנו מקבלים החלטות מסיבה מסוימת, אבל רק שנים אחר כך אנחנו יכולים להבין את הסיבות האמיתיות.
"המחזאי המנוח דניס פוטר אמר פעם שיש רק את ה'עכשיו', ואנחנו לא חיים מספיק ב'עכשיו' - אנחנו חיים בעיקר ב'מחר' וב'אתמול'. פעם לא הבנתי למה הוא מתכוון, אבל עכשיו כן".
ואתה עדיין מרגיש כמו כישלון? למרות ההצלחה האדירה?
"כן. כן. כן. אף אחד לא אמר את זה טוב יותר מהמחזאי אי.אי. קאמינגס במחזה 'Him': 'אני אדם, אני אמן, אני כישלון'. בעבר לא הרגשתי שאני מצליח להתחבר ל'עצמי' שלי. תמיד הרגשתי כמו בן אדם שמורכב מרסיסים, אבל בלי להיות מודע לכך. ובאופן אירוני, הפעם הראשונה שחשתי מאופס וממורכז היתה כשעליתי לבמה ושיחקתי מישהו אחר. מה שכן - אם בעבר הרגשתי שהחיים שלי מלאים חורים, כמו גבינה שוויצרית, אז עכשיו יש אולי קצת פחות חורים".
"קוורטט", שיעלה למסכים בישראל בסוף השבוע הבא, מתרחש בבית אבות כפרי ופסטורלי למוסיקאים קלאסיים מזדקנים, ומביא את סיפורה של רביעיית זמרי אופרה קשישים שמבקשים לאחות את פצעי העבר ולהעלות עוד מופע אחד אחרון, לכבוד יום הולדתו של המלחין ג'וזפה ורדי. את התסריט כתב המחזאי?תסריטאי עטור הפרסים סר רונלד הארווד ("המלביש", "הפסנתרן"), בהתבסס על מחזה פרי עטו. את התפקידים הראשיים מאיישים כמה מהשחקנים הבריטים המהוללים ביותר שבנמצא - ובהם מגי סמית, טום קורטני, בילי קונולי, מייקל גמבון ופאולין קולינס. בניגוד לניסיון הבימוי הראשון והלא גמור שלו, הפעם הופמן הקפיד להישאר מאחורי המצלמה ולוותר על מולטי?טאסקינג.
זוהי קומדיה קלילה וטובת לב, שאינה מתיימרת לרגע להמציא את הגלגל מחדש. לזכותו של הופמן ייאמר שהוא משרה על הסרט אווירה נינוחה, שמסייעת לחלץ מהשחקנים המאוד מנוסים שלו הופעות משעשעות ומרגשות. "המחזה של רונלד מבוסס על סיפור אמיתי", הוא מספר. "יש סרט תיעודי שנקרא 'הנשיקה של טוסקה', שעוסק ב'קאסה ורדי' - בית אבות במילאנו, שמיועד לזמרי אופרה בגמלאות ולמוסיקאים שכבר לא יכולים לשלם שכר דירה. ורדי בנה את האחוזה הזאת וחי בה, ולאחר מותו, ב?1902, הוא השאיר הוראות להפוך את המקום לבית אבות".
נהנית מהבימוי?
"בהחלט. זו היתה עבורי חוויה נהדרת. הרגשתי שזו הנקמה המתוקה ביותר נגד המוות המתקרב. מודל החיקוי שלי הוא הבמאי הפורטוגזי מנואל דה אוליביירה - הוא בן 104, ועדיין עושה סרטים! זה האיש שאני מעריץ. יש דברים שאנחנו רוצים לעשות בחיים, ופשוט צריך לעשות אותם. עם זאת, מאוד לא אהבתי לשקר לשחקנים ולהעמיד פנים שהכל הולך כמתוכנן, כי שום דבר אף פעם לא הולך לפי המתוכנן. לא פעם אתה הולך הביתה בסוף היום בידיעה שלא תפתור את כל הבעיות שניצבות בפניך. כמו בחיים".
עיצב את הוליווד החדשה
קשה להעלות על הדעת, אבל ב?1967 - השנה שבה פרץ הופמן אל התודעה בתפקיד בוגר הקולג' הטרי בנג'מין בראדוק בקומדיית הסקס הצינית "הבוגר" של מייק ניקולס - אף אחד בהוליווד לא ידע איך לאכול אותו. עד אז נטו כוכבים הוליוודיים להתאפיין במראה מאוד מסוים ומאוד לא ממוצע; בחורים נמוכים, מחוצ'קנים ובעלי אף גדול כמו הופמן יכלו, במקרה הטוב, למצוא את עצמם בתפקידי אופי משניים, וגם זה בקושי.
לא סתם קדמה לפריצה הגדולה של הופמן תקופה של קרוב לעשר שנים, שבה ספג דחייה אחר דחייה ממפיקי הסרטים (באותן שנים הוא חלק דירה במנהטן עם שני שחקנים אלמונים נוספים, שסבלו מבעיה דומה: ג'ין הקמן ורוברט דובאל). ולא סתם הוא מצא את עצמו מפנה את רוב מרצו לתיאטרון ומתפרנס מעבודות מזדמנות, בין השאר מוכר צעצועים, איש ניקיון ופקיד קבלה במכון הפסיכיאטרי של ניו יורק.
אבל "הבוגר" התחבר באופן מושלם לרוח שנשבה בארה"ב בסוף שנות ה?60, והיה ללהיט אדיר. בניגוד לכל חוקי ההיגיון, הוא גם הפך את הופמן בן ה?30 לכוכב ענק ולסמל סקס, ואילץ את קברניטי הוליווד לשנות לחלוטין את הדרך שבה הגדירו את המושג "שחקן ראשי". משנפתחה בפניו הדלת, הוא השכיל לנצל את ההזדמנות עד תום. כמעט כל תפקיד שעשה בשנות ה?70 הציב בפניו אתגרים גדולים והתקבל בתשואות, ולרוב גם במועמדות לאוסקר.
אלו היו שנים היסטוריות עבור תעשיית הקולנוע האמריקנית, שסימנו את לידתה של "הוליווד החדשה". לדברי הופמן, לו ולחבריו מעולם לא היה מושג שהם נוטלים חלק כה מרכזי במה שיתברר מאוחר יותר כתור הזהב של הקולנוע האמריקני.
רשימה חלקית של הפרויקטים שבהם השתתף בשנים ההן כוללת סרטים קאנוניים דוגמת "קאובוי של חצות" (שבו השמיד ביעילות מרהיבה את תדמית הילד הטוב והתמים שדבקה בו אחרי "הבוגר"), "כלבי הקש" (שבו נקם באופן מצמרר באספסוף שאנס את אשתו), "לני" (שבו גילם את הסטנדאפיסט השנוי במחלוקת לני ברוס), "כל אנשי הנשיא" (שבו חשף את פרשת ווטרגייט עם רוברט רדפורד), "איש המרתון" (שבו הסתבך עם רופא שיניים נאצי, שאותו גילם לורנס אוליבייה), "איש קטן גדול" (שבו גילם אינדיאני), וכמובן, "קרמר נגד קרמר" (שעליו זכה באוסקר הראשון שלו).
"באותן שנים, האולפנים הגדולים שמחו להחזיר את ההשקעה בסרטים שלהם", נזכר הופמן בערגה. "הם עשו את סוג הסרטים שהמפיקים העצמאים עושים כיום. היום, מנהל בכיר של אולפן עף מהתפקיד אחרי כישלון אחד - כי תקציב ההפקה הוא 100 מיליון דולר, ותקציב השיווק הוא עוד 100 מיליון - ולכן האולפנים כמעט לא לוקחים סיכונים, ולא מנסים אפילו להתחרות עם הקולנוע העצמאי. הם רק מחפשים את ההום ראן".
בד בבד עם ההצלחה הגדולה בשנות ה?70, החל לדבוק בו דימוי של שחקן דעתן ובעייתי. המחויבות העמוקה לדמויות ששיחק לא תמיד עמדה בקנה אחד עם החזון של הבמאים שעימם עבד, ויצרה לעיתים חיכוכים לא נעימים. כך קרה, למשל, בעת צילומי הקומדיה הקלאסית "טוטסי" (1982), שבה הופיע בתור אישה: הופמן מצא את עצמו במרכזו של מאבק יצרי, ממושך ומתוקשר מאוד עם הבמאי סידני פולק. זה נגמר במועמדות נוספת לאוסקר.
התפוקה של הופמן בעשורים הבאים הלכה והידלדלה, גם באיכות וגם בכמות. הוא אמנם הגיש הופעה מופתית ובלתי נשכחת כווילי לומן ב"מותו של סוכן" (1985) וזכה באוסקר שני ב?1988, עבור תפקידו כגבר אוטיסט בסרט "איש הגשם", לצד טום קרוז. אבל שנות ה?90 התאפיינו בעיקר בהשתתפות בסרטים מסחריים בינוניים (למשל "התפרצות", "ספרה" ו"לכשכש בכלב"), והמגמה המשיכה גם בשנות האלפיים, שהביאו עימן תפקידים בסרטים נחותים יחסית, דוגמת "משחק המושבעים" (שבו הופיע לראשונה לצד חברו הטוב ג'ין הקמן), "קונג פו פנדה" ו"פגוש את הפוקרס". למעשה, מלבד תפקידו המבדר והמפתיע כבלש אקזיסטנציאליסטי בקומדיה ההזויה "אני (לב) האקביז" (2004), קשה לחשוב על מקרה נוסף שבו נדרש הופמן לאמץ את שרירי המשחק שלו. תפקידו הבולט ביותר בשנים האחרונות היה בסידרת הטלוויזיה "מזל", ששודרה במשך עונה וקצת ב?HBO, עד שבוטלה בפתאומיות, על רקע כמה מקרי מוות של סוסים שהשתתפו בצילומים.
עדיף פרפקציוניסטים
"כל במאי או שחקן חוזרים הביתה בסוף יום צילומים ומרגישים שהם יכלו לתת הופעה טובה יותר", מסביר הופמן כיצד יצא לו שם של פרפקציוניסט כפייתי. "יש משהו בפנים שנותן לך את ההרגשה שאתה יכול לעשות טייק טוב יותר. פתאום בא לך רעיון שלא חשבת עליו קודם, ואתה רוצה לנסות אותו. במאים לא אוהבים את זה, הם מעדיפים שזה יקרה כמה שפחות. אבל אני לא מבין מה רע בזה. כשאתה נכנס לניתוח אצל מנתח מוח, והוא מציג את עצמו בפניך, מה אתה מעדיף - שהוא יגיד לך שהוא אדם נחמד או שיגיד שהוא פרפקציוניסט? אני בסך הכל מנסה לעשות את העבודה שלי בצורה הכי טובה שאני יכול.
"כשחקן, יש לי מחויבות לרצות את הבמאי, אפילו אם הוא מבקש ממני לעשות משהו שנראה לי לא אורגני. אבל אני לא אהיה בחדר העריכה אחר כך. מישהו אחר יהיה שם ויחליט מהו רגע אותנטי ומה לא. במשך השנים, כל שחקן בונה סביבו שריון בכל מה שקשור לבמאים, לומד להגן על עצמו. אשתי אומרת שתצוגות המשחק הכי טובות שלי הן בין הטייקים, כשאני מדבר עם הבמאי ומשכנע אותו שהרעיון שלי בעצם היה הרעיון שלו. כי במאים לא אוהבים לשמוע שלשחקן יש רעיונות. העיניים שלהם נפתחות ככה, רחב, ומאיימות לצאת מהחורים. מעטים מהבמאים שעבדתי איתם היו אנשים שהייתי רוצה להיכנס איתם למיטה. וזו בעיה, כי אתה שואף לעבוד עם מישהו שמצחיק אותך, שמעניין אותך ושרואה את הדברים כמוך".
"מל ברוקס אמר לי פעם, שכאשר ליהק שחקנים לסרטים שלו הוא אף פעם לא ביקש מהם להקריא לו מהתסריט. הוא ביקש שיספרו לו בדיחה. שינסו להצחיק אותו. בסופו של דבר, זו האמת על משחק בסרטים. הרבה במאים מתנהגים על הסט כמו בעלים מהתקופה הוויקטוריאנית. הם מצפים מהשחקנים שלהם להיות עקרת בית, שנשארת בבית ומגדלת את הילדים. יש להם מין קטע כזה של 'אתה תעשה את מה שמוטל עליך, ואני כבר אגרום לזה להיראות טוב'. בימינו, למשל, יש לבמאי מוניטור על הסט, שדרכו הוא יכול לראות בזמן אמת את ההופעות של השחקנים, ורוב הבמאים לא נותנים לשחקנים שלהם להסתכל! זה משהו שאני ממש לא מבין, הרי לשחקן יש יכולת אובייקטיבית לראות אם הוא עושה עבודה טובה או לא".
איך אתה התנהגת עם השחקנים שלך על הסט?
"עודדתי אותם כל הזמן להסתכל על הטייקים. למה לא, בעצם? לא פעם עבדתי עם במאים שהעדיפו שהסרט יישאר שלהם וייכשל, מאשר שהסרט יהיה תוצר של שיתוף פעולה ויצליח. עבורי, התוצאה הרבה יותר מהנה ומספקת כשיש שיתוף פעולה. יש לך רעיון? בוא ננסה! זה בסך הכל טייק. אבל עבדתי גם עם במאים שכל הזמן שאלו 'אז מה אתה הולך לעשות? מה אתה הולך לעשות?' למה אני צריך להגיד לך? אתה לא צריך אפילו לגעת במצלמה, פשוט תן לי לעשות את זה. תן לי לנסות".
הבעיות והמתחים שאתה מתאר לא מנעו ממך לעשות המון תפקידים מאתגרים במהלך הקריירה.
"נכון, כי תמיד הרגשתי שאני חייב ללכת על הקצה. שזה מה שנדרש ממני כשחקן. מעבר לזה שהקפדתי לבחור תפקידים שנגעו בי, התפקידים האלה גם היו צריכים לקחת אותי אל הקצה, למקום שממנו אפשר ליפול. בהקשר הזה, אני תמיד נזכר בקופץ למים גרג לוגאניס. בקפיצה האחרונה שלו באולימפיאדה הוא עשה קפיצה די פשוטה, שבמהלכה הוא היה צריך לרדת למים עם הראש כמה שיותר קרוב לקרש הקפיצה, והוא דפק את הראש. ואני אף פעם לא שכחתי את הרגע הזה. כי במקרה הזה, המרחק בין ציון 10 ל?0 היה כל כך קטן. כך בדיוק אני רואה את התפקיד שלי: אני זה שצריך להגיע עם הראש כמה שיותר קרוב לקרש, בלי לדפוק אותו. העשייה חשובה לי יותר מהשאלה אם התוצאה מוצלחת או לא".
במובן מסוים זה גם המסר של "קוורטט", לא?
"בהחלט. זה סרט על מה שקורה כשאתה כבר לא יכול לעשות את האמנות שלך ברמה שעשית אותה בעבר, אבל עדיין יש לך את התשוקה להמשיך לעשות וליצור. וזה מה שחשוב. תשיר. פשוט תשיר. אל תדאג לרגע אם אתה לא מצליח לשיר כמו ששרת בעבר".
לפני שנתיים וחצי היית אמור להתארח בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, וביטלת ברגע האחרון. יש סיכוי שנראה אותך בא לביקור ראשון בישראל?
"זה נכון, לא הייתי אף פעם בישראל, ואני מאוד רוצה להגיע. אבל האמת היא שעדיין לא הייתי ברוב המקומות שתמיד רציתי להגיע אליהם. אז נראה מה יהיה".
yishai.kiczales@gmail.com