האסיר ומסכת הברזל: האם יש עוד מקום לחיסיון?

ב-19 לנובמבר בשנת 1703, בכלא הבסטיליה בצרפת, הלך לעולמו אסיר, שפניו היו מכוסות במסיכת קטיפה או ברזל. הסוהרים לא ידעו מי האיש וכך גם כל האסירים האחרים. הוא הוחזק בבידוד מוחלט במשך כל שנותיו בכלא ולא שוחח עם איש. הסופר אלכסנדר דיומא האב, כתב לאחר כמה שנים ספר לו קרא: "הוויקונט מברז'לון: עשר שנים אחרי". בספר נכתב, כי האסיר הסודי היה לא אחר מאשר אחיו התאום של המלך לואי הארבע עשרה, אשר נכלא כדי שלא יסכן את שלטון המלך.

על סיקור הפרשה האחרונה שבמרכזה אסיר עלום, פרשת האסיר X, הוטל צו איסור פרסום בישראל, ועד אמש כל הפרטים שהובאו היו בהסתמך על פרסומים זרים. זוהי אינה הפרשה הראשונה מסוג זה. ידוע ביותר המקרה של מוטק'ה קידר, שגם הוא כונה האסיר X, אשר ישב בכלא 17 שנים ושוחרר בשנת 1974. מעבר למקרים המפורסמים הללו, אנו שומעים לא אחת על משטרים חשוכים, בהם מגיעה המשטרה החשאית לבית מגורים ועוצרת את אחד מבני המשפחה וזה האחרון לא זוכה לראות יותר את אורו של יום. המשפחה לא יודעת דבר על גורלו של יקירה, גם עשרות שנים לאחר שנלקח. קברי אחים המוניים מתגלים לעיתים עשרות שנים לאחר מכן. אף לא אחד יודע מי האנשים הקבורים באותם מקומות ואנו נוצרים בליבנו את תמונותיהם העצובות של בני המשפחה השכולים, אשר מצולמים תדיר, כאשר תמונות יקיריהם על ליבם.

לשופט בית המשפט העליון האמריקאי מיוחסת אמירה אלמותית לפיה: "חומר החיטוי הטוב ביותר הוא אור השמש". דהיינו, אין לך דבר כמעט, שפרסום ברבים לא יועיל לו. הניקוי הטוב ביותר – יעשה על ידי חשיפה ולא על ידי הסתרה. אנו חוששים לאפשר לשלטון, כל שלטון – גם בארץ הקודש, להסוות את מעשיו, כך שיוכל להסתיר מעיניו של הציבור את מחדליו ואת "הכביסה המלוכלכת" שלו. אנו רוצים לאפשר לעיתונות ולתקשורת, לכלב השמירה של הדמוקרטיה - לנבוח חזק.

כדי שהתקשורת תנבח – עלינו לאפשר לה קודם כל לקבל מידע. אם לא תקבל את המידע – הוא לא יגיע לאוזני הציבור והשלטון יוכל להסתיר את מחדליו. חמור יותר – יוכל להסתיר את מתנגדיו במרתפים חשוכים. החשיפה לאור השמש, מאפשרת לנו לשמור על חופש הביטוי, על חירויות הפרט וחופש הקניין ומאפשרת לנו להתמודד עם השלטון כשווים מול שווים. מתן כוחות יתר לשלטון – עשוי ליצור מדרון חלקלק של אובדן זכויות, שסופו מי ישורנו.

על מנת שלא נגיע למחוזות נידחים ומפוקפקים כל כך – קידש המשפט וקידשה הכנסת את חופש הביטוי ופומביות הדיון. דיונים משפטיים נערכים בפומבי. הפרוטוקולים שלהם חשופים לעינו של כל עיתונאי חוקר. שמות הנאשמים – מפורסמים אף הם בדרך כלל. במדינת ישראל – אסיר לא נעלם במרתפי בתי האסורים. משפחתו מיודעת על הקורה אותו – גם בתיקים סודיים ביותר.

המשפחה אולי לא תדע את כל פרטי האירוע – אך היא תהיה מיודעת על פרטי ההליכים, תהיה רשאית לבקרו בכלאו, שמו לא יוסתר משלטונות הכלא בדרך כלל וכיוצא באלה. כל עורך דין יודע עד כמה מורכב לקבל מבית המשפט צו איסור פרסום, או צו המורה על סגירת דלתות בית המשפט. צווים כאלה ניתנים רק מסיבות הגיוניות המפורטות בחוק. הפרסום המוגזם והמציצני אודות הליכי בית המשפט פוגע בפרטיותם של חשודים ונאשמים, אשר מתחננים לעיתים לאסור על פרסום שמם, אך מבוקשם לא ניתן להם.

העיתונים מפרסמים לעיתים פרטים "צהובים" שיסייעו להם למכור את מרכולתם – כאשר רוממות חופש הביטוי בגרונם, אך רכילות נכתבת על ידי עטיהם. שמם של אותם נאשמים נפגע קשות ואין להם כל יכולת לשקמו – אף אם יזוכו בדינם.

במלחמת יום הכיפורים נהרגו אלפים מבנינו. המידע על הערכות הכוחות הסורים והמצרים למלחמה – היה ידוע לכל עורכי העיתונים. הם קיבלו אודותיו מידע מפורט בישיבות ועדות העורכים. הם נמנעו מלפרסם אותו, כדי לא ליצור פאניקה "מיותרת" ועקב הערכת הממשלה – לפיה לא צפויה להתרגש עלינו מלחמה.

כמה חיים היו נחסכים אילו היו העיתונים מפרסמים את שהיה ידוע להם? כמה חיים היו נחסכים, אילו קציני אגף המודיעין הזוטרים היו משיגים על הערכות הממונים עליהם, כאילו מלחמה אינה צפויה בעתיד הקרוב? איננו יודעים לכמת את התשובה, אך ברור שהמלחמה הייתה יכולה להראות אחרת לחלוטין.

בשנת 1995 ניטש ויכוח עז בכנסת. ראש הממשלה היה אז יצחק רבין וראש האופוזיציה היה בנימין נתניהו. מר נתניהו טען שיש מסמך צבאי (שלימים נחשף כ"מסמך שטאובר"), שמאשש את עמדתו ודוחה את עמדות הממשלה. שר החוץ דאז, שמעון פרס, טען לעומתו שאין מסמך כזה בנמצא. או אז התרגז ראש האופוזיציה ושלף מכיסו את מסמך שטאובר, שהוגדר אז "סודי ביותר" – לעיני הציבור.

הארץ רעשה וגעשה. כיצד זה ראש האופוזיציה חושף את סודותיה הכמוסים של המדינה? גם הליכים משפטיים התנהלו בעקבות החשיפה. בסופם נקבע כי נתניהו עשה שימוש חוקי בחסינות המהותית ששמורה לחברי הכנסת. להם "מותר", בשם עניין מהותי – לעבור עבירות עליהן הם לא יישפטו, כאשר מטרתם היא ליידע את הציבור או לחשוף לעין השמש מסמכים/אירועים מביכים וכיוצא באלה, על מנת להוכיח את טענותיהם.

גוף נוסף מצוי לו במשרד במרכז תל אביב. הצנזורה הצבאית של מדינת ישראל, אשר בראשה עומדת תא"ל סימה ועקנין. הצנזורה עוברת על כל החומר שהעיתונות מגישה לה ורשאית לאסור על פרסום – מקום שלדעתה צפויה סכנה ברורה ומידית לביטחון המדינה, אם יפורסם החומר. אנו שומעים היום מחברי כנסת ועיתונאים רבים, שאין טעם באיסור פרסום. לדעתם, את הכל צריך לחשוף לאור השמש. הם מצקצקים בלשונם ומגלגלים עיניהם לשמיים, באומרם שבמילא הדברים מתפרסמים בתקשורת הזרה וזה פתטי לדעתם שרק אצלנו איסור הפרסום הארכאי נמשך.

האם אלה באמת פני הדברים? מסופקני.

האם מדינת ישראל צריכה לחשוף לעין השמש, את העובדה שהיא אחראית למבצעים חשאיים עלומים? האם היא צריכה לומר שהיא אחראית לפיצוץ מסתורי באיראן/סוריה או סודן? האם המדינה צריכה להתהדר בהצלחותיה הצבאיות – גם במקום שחשיפה כזו יכולה להוביל להכרזת מלחמה? האם מישהו מעלה על דעתו, שסודן, אירן או סוריה, לא היו פועלות נגדנו במרץ רב הרבה יותר – אילו היינו מאפשרים את פרסום הפרטים המדויקים אודות מבצעים עלומים? האם איננו מקלים על המצב הפנימי באותן מדינות, בכך שאיננו מפרסמים את הדברים כאן – למרות שהם מתפרסמים בעיתונות זרה?

לכותב שורות אלה, נראה שגם בעידן חוסר התמימות שלנו, גם אחרי מהפיכת האינטרנט והמידע – עדיין יש טעם רב בחסיון מקורות, חסיון על שמות חשודים ונאשמים וגם בשמירת סוד על ידי המדינה, נבחריה ולעיתים אפילו על ידי העיתונאים שלה.

הכותב עוסק בעבירות צווארון לבן ובמשפט פלילי במשרד ברטל כהן