בישראל לא מעלימים בני אדם. זה קורה לעיתים בעולם התחתון אך המוסדות הרשמיים אינם רוצחים אנשים ומעלימים את גופתם. ב-2006, זמן קצר לפני מותו, בראיון המקיף היחיד שהעניק אי פעם לעיתונות, סיפר לי עמוס מנור, שהיה מאז 1953 ראש השב"כ במשך 11 שנים, כי מאז מלחמת השחרור ב-1948, לא הוצא מעולם בישראל להורג חשוד בעבירות ביטחון. חשודים כאלה אף לא הוחזקו במעצר ללא משפט. וזאת על אף שהיו עליו ועל ראש המוסד בתקופתו, איסר הראל, לחצים לעשות זאת: לחטוף ולחסל בסתר בוגדים ומרגלים או להחזיקם ללא משפט בלי ידיעת איש.
אבל גם בישראל של העשור השני למאה ה-21 יש עדיין "תיקים באפילה". אלה הם התיקים של הפושעים הביטחוניים. לרוב מדובר באנשי מוסד או סוכנויות אחרות של מערכת המודיעין. מדובר אמנם במקרים בודדים אך הם קיימים. הנוהג הזה התקיים במשך עשרות בשנים. בתנאים דומים של בידוד הוחזקו במעצר במהלך חקירתם, ואחר כך במהלך ריצוי עונשם, אזרחים ישראליים שנדונו למאסר על עבירות ריגול: מגע עם סוכן זר, מסירת מידע ולעיתים נדירות בגידה. בשנות ה-50 וה-60 היו אלה מרדכי קדר, שגויס לאמ"ן כדי לשמש סוכן שיוחדר למצרים ונחשד ברצח הסייען היהודי שלו בארגנטינה ולבסוף הועמד לדין בעבירות קלות יותר.
מקרה אחר באותם שנים היה של אברי אלעד, "האדם השלישי" שהפעיל את רשת הריגול של הצעירים היהודים במצרים וכנראה בגד בהם והסגירם. גם כאן לא היו ראיות להעמדתו לדין בגין החשדות והוא הורשע בעבירות אחרות כולל של מגע עם סוכן זר. והיה זאב אבני, איש משרד החוץ ובלדר בשרות המוסד באירופה, שהורשע בריגול למען ברית המועצות. הם הוחזקו בבתי כלא בתאים מבודדים, הופרדו משאר האסירים וזכו לכינוי "אסיר X" אסירים אנונימיים ששמם לא ידוע.
הנוהג הנפסד הזה נמשך גם במקרה של פרופסור מרקוס אברהם קלינגברג שהיה סגן מנהל המכון הביולוגי בנס ציונה שנעצר ב-1983 והורשע בריגול לברית המועצות. המשותף לכל אותם מקרים ואחרים, היה שכדי לשמור בסוד על פרשות אלה נאלצו המורשעים להסכים לדרישת השב"כ כי הם יזדהו בין כותלי הכלא בשמות בדויים. אחרת, איימו עליהם החוקרים, ישללו מהם זכויות שונות כמו ביקורים של בני משפחה. קלינגברג היה לגרינברג.
בשנות ה-80 ובעיקר ה-90 המוקדמות, בעקבות גלי העלייה הגדולים ממה שהיו פעם הרפובליקות לשעבר של ברית המועצות, התברר כי לישראל הוחדרו לא מעט מרגלים בשרות הק.ג.ב., הביון הסובייטי. רובם התוודו בפני אנשי השב"כ כי גויסו בכפיה ותחת איומים ולא הועמדו לדין. בודדים מהם נתבקשו לשמש סוכנים כפולים: להמשיך ולהתנהג כאילו עובדים עדיין למען ברית המועצות או לרוסיה שירשה אותה כמדינה, בעוד שבפועל הועברה נאמנותם לשב"כ. בודדים אחרים נעצרו ומשפטם התנהל בדלתיים סגורות תחת מעטה כבד של איפול וצווי איסור פרסום של בתי משפט והצנזורה, בלי שהדבר יובא לידיעת הציבור. בין המקרים הבולטים של אותה תקופה ניתן למנות את גרישא לונדין, רומן וייספלד ושמואל מכטאי.
הציבור רשאי וזכאי לדעת
על רקע אותם מעצרים, התקבלה במשרד המשפטים בתקופת כהונתו של השר דוד ליבאי החלטה כי יופסק הנוהג הישן ולפחות תמצית המקרים שלהם יובאו לידיעת הציבור. חברי ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בראשות יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת דדי צוקר, ביקרו בבתי הכלא שבהם הוחזקו, נפגשו עמם ומסרו דין וחשבון לציבור.
כך מקובל במדינות דמוקרטיות. חשודים, גם בעבירות ביטחוניות חמורות, זכאים למשפט הוגן ויש להקפיד עמם על עקרון פומביות הדיון המשפטי. הציבור רשאי וזכאי לדעת על המרגלים והבוגדים שפעלו בשורותיו. גם אם ניתן להבין ולקבל שלא ניתן למסור את כל הפרטים מחשש שיחשפו סודות מדינה, תמצית קצרה רצוי וצריך למסור לציבור.
מצער שישראל - שרואה עצמה משתייכת למדינות החופשיות והדמוקרטיות - חזרה לנוהג הישן והפסול של הסתרת תיקים אפלים. יש כאן קשר של שיתוף פעולה הדוק מדי בין קהילת המודיעין ומערכת הביטחון למערכת אכיפת החוק - המשטרה, השב"כ הפרקליטות ובתי משפט שלא מעט משופטיהם, אצבעם קלה על ההדק והם ממהרים להוציא צווי איסור פרסום אפילו על ידיעות שכבר מתפרסמות בחוץ לארץ.
וכך קורה שהציבור בעולם יודע על מקרה זה או אחר שהתרחש בישראל אך המידע נמנע מאזרחי ישראל. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם נורמות דמוקרטיות ובינלאומיות. הדבר גם רק מגביר את חרושת השמועות ולעיתים קרובות גורם נזק של ממש לאינטרסים הביטחוניים של ישראל עצמה. הבלוגר האמריקאי הבלתי אמין רצ'רד סילברסטיין פרסם לפני יותר משנתיים בשתי הזדמנויות כי אסיר שהוחזק בכלא והתאבד היה סגן שר ההגנה של אירן, עלי אסכרי, שערק ב-2007 למערב. הפרסום הכוזב שיחק לידי אירן. שרי ההגנה והחוץ שלה האשימו את ישראל כי היא רצחה את סגן שר הגנה ופנו לאו"ם בדרישה לחקור את הנושא.