קו הצדק? גמול לרעים, עונש לטובים

הקמפיין החדש של רשות המסים, הקורא לנו להלשין על מעלימי המס, זוכה ל"הצלחה" מסחררת: בתוך ארבעה ימים הגיעו 1,400 פניות לרשות המסים. גאווה ישראלית? להיפך. ההכרזה של שר האוצר על "קו הצדק" - קו ההלשנה על חשודים בעבירות מס - זכתה לכינוי "אורווליאני" (על שמו של ג'ורג' אורוול, שנתן לנו את הביטוי “האח הגדול” כמעטפת קבילה ציבורית לביטוי "מדינת משטרה"), ולא לשווא. קו ההלשנה מגלם בתוכו לא הפרה אחת של הצדק כפי שהציבור תופס אותו, אלא שתי הפרות שונות. וזה מרגיז אותנו, כי כולנו חווינו על בשרנו את פירושו של חוסר צדק ואת מחירו.

הרגע ההוא בצבא, שבו הבנת שרוח ההתנדבות שלך גורמת לכך שינדבו אותך לעוד ועוד דברים בזמן שהאחרים נחים; הפעם ההיא שיזמת משהו, ובתמורה קיבלת רק טענות על איכות הביצוע, מכל היושבים על הגדר; השכן ההוא שעזרת לו, ושכח אותך כשאתה היית צריך עזרה - כל אלו הן דוגמאות לחוסר צדק. בכל אחד מהמקרים האלו, התנהגות טובה נענשת, בעוד שהתנהגות רעה, נצלנית ועצלנית מתוגמלת. שטייניץ הצליח בקו ההלשנה שלו גם להזכיר לנו שההתנהגות הטובה שלנו נענשת, וגם לתגמל התנהגות שהיא פוגענית מבחינה חברתית.

ההתנהגות הטובה שנענשת היא יצרנות, חריצות, כשרון, תמיכה בעצמך ומשפחתך והימנעות מהפיכה לנטל על אחרים. כפי שנזכרנו במהלך המחאה של הקייצים האחרונים, וכפי שההצבעה הגורפת ליאיר לפיד הראתה שהציבור מבין - דווקא המעמד היצרני הוא זה שנושא בנטל המסים, ההיטלים, האגרות והמכסים שנועדו לתמיכה במגזרים הלא יצרניים - ואיך אפשר אחרת? כששר האוצר שטייניץ מגביר עוד ועוד את עול המסים, כך גם תחושת חוסר הצדק שלנו גוברת.

ההתנהגות הרעה שמתוגמלת היא כמובן הלשנה, אבל חשוב להבין למה היא רעה: אחרי הכל, כך אומרים לנו באוצר, כל עזרה בשמירת החוק היא טובה. אבל באוצר מסתכלים על כולנו כשורות במאגר נתונים, ושוכחים את הקשרים בינינו. בכל קהילה מקומית יש רשת של קשרים ועזרה הדדית, שמתבססת על ההנחה שאני יכול לתת אמון בשכני (והוא בי), להסתמך עליו בזמנים קשים ולעזור לו בזמנים אחרים, בידיעה שהעזרה תהיה הדדית, ושאני יכול לספר ולשתף את צרותי עם אחרים. בחברה שבה הנורמה היא הלשנה, כל אחד חייב להסתיר את פעילותו וקשייו משכנו גם אם היא חוקית - שמא יעלה בו חשד קל שבקלים והוא יסתבך. ואז קורסות כל רשתות העזרה ההדדית, ורק אמא מדינה נשארת עם העבודה הבלתי אפשרית של תמיכה בכל דורש.

בכל עבירה יש לשקול את הרווח מעזרה למשטרה מול פרימת הרשת החברתית המקומית. בוודאי שעבירות כמו גניבה ורצח, אלימות במשפחה וכדומה הן עבירות שבעצמן פוגעות ביחסים בקהילה, ולכן אין מה להפסיד ויש הרבה מה להרוויח מדיווח עליהן. אבל בעבירות מס, שבהן אפילו הקו בין תכנון חוקי לבין העלמה הוא לפעמים עניין לסוללת עורכי דין וכל אחד יכול להיות חשוד, גם לכל אחד יש עניין להסתתר משכניו, שמא סכסוך פעוט ביניהם יהפוך להליך שקשה להתמודד איתו. והרי הפחד מהלשנה מתעורר תמיד בחברות שבהן החוק הוא שרירותי והסתבכות בחקירה לא שונה בהרבה מהרשעה.

לליכוד יש עכשיו אפשרות לסגת אחורה: אם ישכילו לבחור בקואליציה שתאפשר לקצץ בהוצאות כדי להוריד את הנטל מהמגזר היצרני, במקום להעניש אותו בעוד ועוד מסים; אם יזכרו שסולידריות אמיתית בין מכרים עובדת טוב לאין שיעור מהסולידריות הכפויה של מערכת רווחה חנוקה וביורוקרטית - אז יוכלו גם לבטל את קו המלשינים, ולגבות מסים מועטים למטרות ראויות בעיניו של ציבור המוכן לשלם אותם.

הכותב, יוסף מלר, הוא חבר הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה, דוקטורנט להנדסה באוניברסיטת תל אביב וכותב הבלוג "תפרים"