פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תרבות של חסינות

      ארגון "יש דין" טען בשבוע שעבר כי חקירות שנפתחות בחשד להתעללות בפלסטינים נסגרות ללא כתבי אישום. עודד וינר מזהיר מפני אווירה בה ניתן לבצע פשעים מבלי לשלם מחיר

      לפני מספר שנים, טען בכיר בשב"ס במהלך הרצאה כי לאו דווקא העונש הכבד הוא זה אשר משמש כאלמנט מרתיע מפני ביצוע פשע, אלא דווקא הסיכוי להיתפס. התחושה כי ניתן לבצע פשע ללא עונש, יהא העונש קל או כבד, היא זו אשר מונעת הרתעה ומעודדת את המשך הפשיעה. נקל להבין כי מבחינה מערכתית, מדינות, ובאופן דומה ארגונים, אשר נמנעות מלחקור ומלהעמיד לדין פושעים, מבססות תרבות של חסינות ומעודדות את המשך הפשיעה. גם אם אין מדובר בחסינות משפטית, ההתעלמות השיטתית מפשעים, אם במכוון ואם במחדל, יוצרת אווירה כללית בה ניתן לבצע פשעים מבלי לשלם את המחיר. אווירה רעילה זו היא אותה תרבות של חסינות.

      נתונים אשר פרסם ארגון "יש דין" בשבוע שעבר מצטרפים אל שורה של פרסומים המעלים חשש, כי בישראל שוררת תרבות של חסינות פושעת לגבי פגיעות בפלסטינים. לפי הנתונים שפורסמו, בעוד בין השנים 2009-2011 הוגשו כתבי אישום רק ב-2.5% מהחקירות שנפתחו, שיעור זניח לכל הדעות, בשנת 2012 לא הניב אף אחד מתיקי החקירה ולו כתב אישום יחיד. באופן דומה, עתירה של "הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל" וארגוני זכויות אדם נוספים, העלתה כי בעשור האחרון הגיעו למנגנון בירור התלונות של השב"כ למעלה מ-650 תלונות על עינויים והתעללות, וגם כאן עלה כי אף אחת מהן לא הובילה לחקירה פלילית.

      הרמטכ"ל בני גנץ מבקר בעוצבת געש שבפיקוד הצפון, מאי 2011 (דובר צה"ל)
      הביקורת הצה"לית הפנימית מביאה לדין שיעור זעום של תלונות (צילום ארכיון: דובר צה"ל)

      האמנם מדובר בארגונים צחים וזכים, אשר אין בהם ולו דבר עבירה קל? לשם השוואה, דו"ח נציב תלונות הציבור נגד שופטים העלה כי כ-10% מהתלונות בשנת 2011 נמצאו מוצדקות, ובמקביל, דו"ח נציב תלונות הציבור אשר בודק את התנהלות המגזר הציבורי העלה כי כ-29% מהתלונות שנתקבלה בעניינן הכרעה בשנת 2011 נמצאו מוצדקות. כמובן שאין זה סביר, כי בעוד שופטים ושאר עובדי מדינה ומגזר ציבורי, נמצאים לעיתים כטועים, חוטאים ולפעמים אף פושעים, אנשי כוחות הביטחון שוב ושוב רוחצים בניקיון כפיהם. יתר על כן, מבט ממוקד בנתוני נציב תלונות הציבור מעלה אבסורד לא ייאמן: 32.7% מנושאי התלונות עליהם נבדק צה"ל עצמו נמצאו כמוצדקים, שיעור גבוה מהממוצע הכללי.

      איך ניתן להסביר את הפער העמוק בין הביקורת החיצונית, אשר בדקה ומצאה שיעור גבוה של תלונות מוצדקות כלפי יחס צה"ל לישראלים, ובין הביקורת הצה"לית הפנימית אשר מביאה לדין שיעור כה זעום של תלונות הנוגעות ליחס לפלסטינים? התמונה העולה מנתונים אלו היא תמונה של מערכת אשר נמנעת באופן שיטתי מלחקור את כשליה ומהענשת אחראים למחדלים ופשעים. מערכת אשר פושה בה תרבות קשה של חסינות מעונש בנוגע לעבירות כלפי פלסטינים.

      דרושה רפורמה מערכתית

      לאחרונה אנו עדים להתפתחות חדשה בתרבות החסינות: "ייצוא" החסינות לספירה הבינלאומית. זה מספר שנים שישראל מסרבת בשיטתיות לשתף פעולה עם מנגנוני חקירה בינלאומיים לגבי הפרות זכויות אדם והחוק ההומניטרי הבינלאומי על ידה. זאת, בטענה כי מנגנונים אלו וגופים כגון מועצת זכויות האדם של האו"ם, הינם מוטים ומופנים באופן ייחודי נגד ישראל. אך לאחרונה הגדילה ישראל לעשות והחרימה את דיון "הסקירה האוניברסאלית התקופתית" (Universal Periodic Review – UPR) אשר עסק בישראל. באורח פרדוקסלי, בחרה ישראל לפגוע דווקא בתהליך היחידי אשר מחייב באופן שווה את כל המדינות החברות באו"ם לעמוד בפני ביקורת בינלאומית על הפרות זכויות אדם. סבב ההערכות הראשון, אשר בו השתתפו כל 193 המדינות החברות באו"", הצליח לייצר בפעם הראשונה תהליך שווה בו מחויבות המדינות לעמוד לביקורת על ההפרות להן הן אחראיות.

      אין להבין את החלטתה של ישראל להחרים את דיוני הסבב השני של "הסקירה האוניברסאלית התקופתית", אלא כהמשך ישיר לתרבות החסינות הפנימית וחוסר נכונותה של ישראל לחקור ולחשוף את הפרות זכויות האדם שהיא אחראית להן: הן פנימית, הן ציבורית והן בינלאומית.

      החלק השני של דו"ח ועדת טירקל מהווה הזדמנות נדירה לשנות את תרבות החסינות. דרושה רפורמה מערכתית אשר תחיל נורמות חדשות של חקירה וענישה כלפי כל שדרות הפיקוד וההנהגה, בייחוד לגבי פשעים חמורים ופשעי מלחמה. רק כאשר הטוראי והרמטכ"ל, ועמם השר הממונה וראש הממשלה, יעמדו תחת חרב הביקורת, החקירה והענישה, תתקיים הרתעה אמיתית אשר תוכל להביא לצמצום הפגיעות בזכויות אדם.

      הכותב הוא מנהל מחלקת קמפיינים ואקטיביזם באמנסטי אינטרנשיונל ישראל