עבור האחים קובי ואמיר כהן, אביעד דרעי היה בן דוד אבל יותר מהכל, חבר ואדם לדוגמה. בעקבותיו, הם ביקשו בעת גיוסם לצה"ל לשרת בחטיבת גבעתי. קובי התגייס שש שנים אחרי שדרעי נהרג ברצועת עזה ואמיר ארבעה חודשים אחרי אחיו. "הוא הבן הראשון במשפחה שהתגייס לסיירת", סיפר קובי כהן, "כולנו הסתכלנו עליו בהערצה. רצינו להיות כמוהו. הוא לא ניסה להתבלט. בדרכו שלו, הוא היה מעל כולם. ממש בן אדם טוב. איש זהב, שהצטיין בענווה ובשקט שלו. לפני שהתגייס הוא למד בתיכון נעם בירושלים ואחר כך במכינה הקדם צבאית חמדת". אמיר התבונן בדרך שבה ביצע את הפעילות שהוטלה עליו לפני התפוצצות המטען הקטלני והתרשם ממנה באופן מיוחד. "הוא לא הרבה לדבר על פעילותו בצבא. המקרה שבו הוא נהרג הותיר בנו רושם עמוק. הם היו בשכונת זיתון בעזה, במבצע של פיצוץ מחרטות נשק. הפעילו מטענים שפוצצו אמצעי ייצור וכשסיימו, הנגמ"ש שבו נסעו עלה על מטען, התפוצץ ואביעד נהרג".
דרעי שירת כלוחם בפלח"ן (פלוגת הנדסה) בחטיבת גבעתי והיה מיועד לצאת להכשרה בקורסי פיקוד. ב-11 ביוני 2004 הוא נכנס ביחד עם חבריו לצוות הנגמ"ש לבצע פעילות נגד מתקנים ליצור אמצעי לחימה (רקטות) של ארגון חמאס בעיר עזה. הנגמ"ש לווה בטנק, שבו היו בנוסף לאנשי הצוות הלוחם, גם צוות של חברת החדשות של ערוץ 2. כשהגיעו הנגמ"ש והטנק לשכונת זיתון, הופעל מטען נפץ במשקל של כ-100 קילוגרם. הרכב התרסק לרסיסים. חלקי הגופות של ששת הלוחמים התפזרו לכל עבר ונלקטו במאמץ צבאי מיוחד, שכלל ביתור הרצועה לחלקים וריכוז פעילות מאובטחת לאיסוף שרידים של בני אנוש.
"ידענו שהוא משרת בעזה, אף פעם לא ידענו עד כמה זה מסוכן", סיפר אחד מקרובי משפחתו, שהתאספו בבית ההורים במעלה אדומים, לאחר שנודע דבר נפילתו של אביעד. "הוא היה תפארת המשפחה והיה לו רצון ללכת לקצונה. השירות בגבעתי היה אצלו בדם. הוא הלך לשירות בחטיבה, למרות שהתקבל לקורס טיס".
אביעד היה טרם מותו, כמו אח גדול לאחים כהן מירושלים. "היינו רואים אותו חוזר מהצבא לחופשה ומתלהבים ממה שעשה", סיפר קובי, "כל המשפחה מתכנסת לארוחות שבת והוא היה החייל היחיד במשפחה". קובי, 23, היה סמל מחלקה והוא מסיים בימים אלו את שירותו הצבאי כסמל בפלח"ן - אותה פלוגה שבה שירת גם בן הדוד הנערץ. אחיו אמיר משרת בסיירת גבעתי, אליה הגיע במאמצים רבים לאחר גיוסו. הוא יועד לשרת בפיקוד העורף, אך עשה ככל שיכל כדי להגיע לשירות בחטיבת סגולי הכומתה.
החלטת האחים ובן דוד נוסף להצטרף לחטיבה ולהתגייס לשירות קרבי, הייתה מלווה במחשבות רבות. "במשפחה חששו מכך", סיפר קובי, "אבל אחרי שהתחלתי מסלול, החששות התפוגגו וקיבלתי הרבה תמיכה מהמשפחה. לא התייעצנו עם ההורים שלו, אבל מההורים שלי, הבנתי שיש פרגון ותמיכה. אחותו ובעלה היו בטקס סיום מסלול עם קבלת הסיכה. היה לי חשוב לסגור מעגל". אמיר, שנאלץ להפגין נחישות גדולה כדי להגיע לחטיבה קיבל חיזוק חיובי מהמשפחה. "אמרו לי שזה מקום טוב לשרת בו ו'פידבקו' אותי חזק קדימה", סיפר.
אביעד, שהיה בן 19.5 בנפלו, נשאר עמם גם היום, בשגרה ובפעילות המבצעית. "הוא מלווה אותי תמיד, בדברים שאני עושה. אם אני נתקל בבעיה, או בקושי, אני מוצא את עצמי שואל 'למה אני כאן?', למה התעקשתי? ואז חוזר למחשבה מה אביעד היה עושה במקומי", סיפר אמיר שראה אותו פעמים רבות לנגד עיניו, גם בשעה שהאצבע צמודה להדק והעיניים אל מקור איום. "יצא לי גם לחשוב בפעילות מבצעית. מה הוא היה עושה במקומי". קובי בטוח שבן דודו מלווה אותו, בוחן את מעשיו ומתרשם לטובה. "גם אצלי השאלה הזאת צפה. הייתי בחילופי אש צמוד לגדר, ואביעד עמד לי מול העיניים. כמה שזה מלחיץ ויורים עליך והחיילים שלך איתך, אני מוצא את עצמי חושב עליו ומבין למה הגעתי לכאן. חשוב לי להרגיש שהוא איתי ומסייע לי לתפקד כמו שצריך. תמיד הוא עומד מול העיניים. הוא מסתכל בי מלמעלה וגאה בי". אביהם של שני האחים משרת במשטרת ישראל ואמם עובדת בקופת חולים בבירה. יש להם עוד שני אחים צעירים, גם חושבים להתגייס במסלול קרבי.