אתה טורק

"שחקנים היו נצמדים אליי ולוחשים לי: 'ערבי מסריח', 'לך תשחק בסוריה', 'לך תשחק בלבנון'. הייתי חוטף יריקות בפרצוף, והכל תוך כדי משחק". ג'ימי טורק, הכדורגלן הערבי הראשון ששיחק בנבחרת ישראל, לא מופתע מפרץ הגזענות ששטף את הענף בשבועיים האחרונים. לא מופתע, כי לטענתו יש לנו מדינה גזענית, חשוכה ואפלה; זה לא רק האספסוף של אוהדי בית"ר ירושלים, אלא הפוליטיקאים, ראשי הספורט, האוהדים, רוב האזרחים.

אנחנו יושבים במגרש הביתי שלו, "קפה פול", על מפתן מחוזות הילדות שלו, שכונת עג'מי ביפו. טורק לא בורר מילים. הוא בועט ומגלגל אותן בקצב מסחרר, בכל הכוח, על כל העולם. "הקהל של בית"ר, זה שצועק נגד הערבים, הוא פרימיטיבי, חסר חינוך. אלה חמורים שלא רוצים להשתנות, אבל יש שם גם אוהדים אינטליגנטים שהם בני אדם. התחלתי להעריץ את ארקדי גאידמק על זה שהוא הביא לכאן את שני השחקנים המוסלמים מצ'צ'ניה. ומה עושה המאמן שלו, אלי כהן? הוא גזען. איך הוא בכלל יכול להיות מאמן?"
טורק (58) מכוון להתבטאות האומללה של כהן, זמן קצר אחרי שהונפה ביציעי טדי הכרזה "בית"ר טהורה לעד": "אין לנו בעיה עם המוסלמים באירופה, אולי עם הערבים כאן במזרח התיכון". "אתה מבין מה הוא אמר?" יורה טורק, "ואיפה ההתאחדות לכדורגל? הם הכי גזענים. מילה לא יוצאת משם. אם אני הייתי אומר דבר דומה, היו שוללים ממני את הזכות לאמן ומשעים אותי ל?15 שנה. ופה מה? שקט, כלום. זאת תרבות? זה חינוך? אני קוץ בתחת שלהם, כי אני אומר להם את האמת בפנים. זה הכל הניהול של אבי לוזון".
טורק מסיים את כוס הקפה השנייה שלו, והוא נסער. עיניו רושפות אש. אני מבקש ממנו שיירגע, שייקח קצת אוויר. לא עוזר.

"אה, ואיפה השחקנים הערבים של הפועל תל אביב? איפה הקפטן וואליד באדיר? אין לו עמוד שידרה. הוא מפחד לדבר, לא להרוס לעצמו את הקריירה, כאילו יש לו עוד 20 שנה לשחק. חלק מהבעיה של הפועל זה שהוא היה צריך לפרוש כבר לפני שלוש שנים. לא ציפיתי ממנו שייקח דגלים, שיארגן הפגנות ויצעק נגד הגזענות, אבל אתה קפטן של אחת הקבוצות הכי גדולות ומשפיעות בארץ, אתה לא חושב שאתה צריך להגיד משהו? איפה הכבוד המינימלי של הבן אדם? לאחד כזה, ערבי שככה יורקים עליו ומקללים אותו ואת בני עמו והוא שותק, אין כבוד עצמי. אני פשוט משתגע מזה, מתפוצץ. אם בגרמניה היו מדברים ככה על יהודים, לא היתה פה ובכל העולם צעקה אדירה?
"וסלים טועמה, החבר השני שלו, עזוב אותי גם ממנו. כשבית"ר זכתה בגביע לפני שלוש שנים, אחד השחקנים שלה (עמית בן?שושן; ע"נ) רקד ושר 'טועמה מחבל, אני שונא את כל הערבים'. שאלו את טועמה על זה, אז הוא אמר שהוא ילד טוב ושהוא חבר שלו. זה ביזיון".

אמרת להם את דעתך?

"אפשר לדבר איתם? הם מתים מפחד לדבר, אי אפשר בכלל להגיע אליהם. אני מתבייש בהתנהגות שלהם. אני חייב לצעוק, כי אין מי שיעשה את זה במקומי. לי יש גאווה, יש כאן בארץ הזאת 20% ערבים, ואני אעשה הכל שלא יפגעו בהם לחינם".

בשקיעה, יפו נראית רומנטית וניגודית להפליא, "בין הבתים של העשירים היהודים, שקיבלו קו ראשון ונוף לים, לבתים של הערבים". טורק אומר שהיהודים מוחצים את הבתים הקטנים והדלים של הערבים, שביוב זורם לעברם גם ביום בהיר של שמש. הוא נותן צ'פחה קטנה לחבר מקומי מהשכונה, מחליף כמה מילים עם כדורגלן העבר שלום רוקבן, שמתיישב בשולחן הסמוך. הוא השני מבין שמונה אחים. אביו המנוח, חיכמאת, היה חייט ידוע ותופר החליפות של יפו עוד לפני מלחמת העצמאות. אמו, איפתיכאר, באה מאחת המשפחות האמידות ביפו, ועדיין מתגוררת בעג'מי. "חצי מהבתים בשדרות ירושלים היו שייכים למשפחה שלה, עד שכולם ברחו במלחמה לשכונת עג'מי. הם באו לכאן אפילו בלי ניירות, ועד היום אנחנו נחשבים לפולשים".
את הבית הנאה שלו בשכונה הוא לא ממש מתנדב להראות. הוא עצמו הצליח בחיים כי היה כדורגלן מחונן: 13 שנים שיחק בהפועל תל אביב, ואחר כך גם בהפועל רמת גן ובהפועל ירושלים. עשר שנים לבש את מדי הנבחרת הלאומית. אחרי פרישתו פנה לפוליטיקה המקומית, וכיהן כסגן ראש עיריית תל אביב?יפו מטעם מרצ. היום הוא מרצה לפעמים על חייו בבתי ספר יהודיים ("אנשים אוהבים לשמוע איך הצלחתי, למרות נתוני הפתיחה הקשים שהיו לי"), מפרשן משחקי כדורגל בליגת העל בערוץ צ'רלטון ופעיל ב"עמותה לספורט" שהקים ביפו לסיוע לבני נוער במצוקה. "90% מהתורמים לעמותה הם חברים יהודים שלי. ובכלל, רוב החברים שלי הם יהודים". אבל האהבה הגדולה שלו, חוץ מהכדורגל, היא הים. טורק קם בכל בוקר בשבע, ועם הקפה הראשון הולך להגיד שלום לים. "הוא נותן לי חמצן לגוף. לפעמים אני יושב שם ודג, ולפעמים סתם עומד, נרגע, סופר את הגלים".

הוא נשוי לוופא (48), גם היא יפואית, ויש לו שלושה ילדים: נטלי (28), שעזבה כבר את הבית ונישאה ("לא, אני עוד לא סבא"), לא התרחקה ונשארה לגור ביפו. היא סיימה לימודי משפטים; ננסי (24), סטודנטית לעיצוב שעובדת בחנות נעליים, ואנס (22) עדיין גרים עם ההורים. טורק מתרגש מאוד כשהוא מדבר על בנו. להבת הדיבור דועכת בבת אחת, ועיניו דומעות. "אנס הוא המכה של החיים שלי. מגיל אפס כמעט הוא התעסק בספורט, התעמל, שיחק כדורגל. בגיל תשע כבר השתלב בהפועל תל אביב. ליוויתי כל צעד שלו, ראיתי שהוא יותר טוב ומוכשר ממני. היה לו עתיד גדול. ואז, בגיל 16 הוא חטף וירוס במוח...", הוא מתקשה להשלים את המשפט. "זה שבר אותי. הוא עבר טיפולים, הקואורדינציה שלו נפגעה, והיו עוד כל מיני סיבוכים. הוא נאלץ לפרוש מכדורגל, ראיתי כמה הוא עצוב. הוא כל כך השקיע, היה אדום בנשמה. אהב לעבוד קשה. הוא היה קשר, כמו אבא. עד היום, זה הורג אותי בכל פעם מחדש".

טורק שומר על קשר עם כמה מחבריו הטובים בהפועל של שנות ה?70 וה?80: בז'רנו, אקהויז ומוריס ז'אנו. שותים קפה יחד, אוכלים צהריים או נפגשים במשחקים של הפועל. גם ביום שני הם יהיו שם, בבלומפילד, כשהפועל תפגוש את מכבי בדרבי העירוני הטעון כל כך. "אני אחד שלא מפחד מכלום בחיים, אבל אני עושה במכנסיים מהדרבי הזה. זה לא שמכבי כזאת קבוצה טובה, יש לה כבר חמישה הפסדים. אבל הפועל בהתרסקות רצינית". טורק, מהסמלים הגדולים של הפועל בכל הזמנים, הגיע לקבוצת הנוער בגיל 14, וכשהיה בן 17 כבר לבש את חולצה מספר 17 של הקבוצה הבוגרת. "זה היה המספר של גידי דמתי", הוא מספר. "הערצתי אותו. הערצתי את המשחק שלו, את האדם שבו, ויותר מאוחר גם שיחקתי איתו בנבחרת, וזה היה כבוד גדול בשבילי". תמיד הרגיש טוב בקבוצה. רוני קלדרון, "השחקן הטוב ביותר שנתקלתי בו", חיבב אותו, וכך גם נמרוד דרייפוס ואחרים שחלקו לו הרבה כבוד ואהבה. הוא, משה סיני ואלי כהן הרכיבו את הקישור האימתני של האדומים, וב?1981 הם גם זכו באליפות המדינה. טורק הפך לאגדת משחק בעיקר בגלל משחקו הקשוח והבלתי מתפשר, והגולים האדירים שלו ממרחק רב, שזכו לכינוי "ריפעטיל". מריו זוכוביצקי, השוער של הפועל ירושלים, בוודאי זוכר עד היום את הטיל האדיר שטורק שיגר לרשת העליונה שלו בימק"א בבעיטת עונשין ממרחק 45 מטרים.

"יכול להיות שכל העסק הזה גדול על יוסי אבוקסיס. קח את סיפור הפצועים שיש לו עכשיו. אתה מבין מה ההבדל בין מאמן ענק כמו דוביד שווייצר לבין אבוקסיס? דוביד היה רואה ומרגיש הכל. אם הוא היה מזהה חולשה או עייפות או עומס יתר על השחקנים, הוא היה עוצר הכל. זה נקרא לקחת אחריות. מה עושה אבוקסיס? הולך לטלוויזיה, זורק האשמות לכל עבר, כאילו אומר: 'קחו את התיק הזה ממני'. זה לא נקרא לנהל את הקבוצה. הקבוצה שלך? תנהל אותה מהתחלה ועד הסוף. איפה האחריות שלך בתור מאמן?
"אבל אני לא תולה את האשם רק בו. בהפועל אין יד מכוונת. מי שאחראי מלמעלה הוא האשם. עד שהפועל יצאה מהכיבוש של אלי טביב, היא נשארה בלי שום כיוון. זה חיים רמון, וכל מי שנמצא היום במועדון. סבבה שהם באים למשחקים, אבל העסק לא דופק, וצריך להגיד את האמת. תראה מה קרה במכבי חיפה. שם יש בעל בית אמיתי, שנותן כיוון ונותן את הדרך שלו. הם התחילו את העונה בצורה נוראה, אבל לא התפרקו, הצליחו לשמור על המסגרת, והיום הם במקום השני, מעל הפועל. המזל הגדול של הפועל זה שהליגה כזאת מעפנית, שיש עליה עובש כזה ירוק, שהיא פשוט עלובה. בגלל זה הקבוצה עוד בצמרת.
"אני נקרע מבפנים, אמיתי. אני בא לכל המשחקים שאני יכול, ופשוט רואה כדורגל עצוב. שחקנים לא טובים, שום חדוות משחק. לפעמים בא לי להעיף את המיקרופון בעמדת השידור, לשים חולצה אדומה ונעליים, להיכנס למגרש ולהראות להם איך משחקים כדורגל. הפועל זה הבית שלי, וכשיש בעיות בבית, אתה לא מרגיש טוב. אני לא יכול לאהוב קבוצה אחרת".

איפה הם טועים?

"הם משחקים לצדדים, לא קדימה. בכלל לא בועטים לשער. והלו, זה עומר דמארי, שהציעו עליו 3 מיליון יורו, וטל בן?חיים, שהיו מוכנים לשלם בשבילו 600 אלף דולר. זה מה שהורס את הכדורגל כאן. מי בכלל שווה שם את הסכומים האלה? אני בשנים הכי טובות שלי הרווחתי 30 אלף דולר, ונתתי הרבה יותר מהם".

שחקני עבר תמיד אומרים שאצלם היה יותר טוב

"פעם היו פה שחקנים הרבה יותר מוכשרים. הדור הולך ופוחת. זה בעיקר בגלל המאמנים הגרועים של הליגה, שלא דורשים מספיק מהשחקנים שלהם. שים לשחקנים האלה תמונה בעיתון מאיזה בילוי, הם מאושרים. אני הייתי מאושר אחרי גול יפה, או ניצחון, או זכייה באליפות. עניין אותי מה כתבו עלי בטורי הרכילות?"

אז אין שום דבר טוב בכדורגל של היום?

"אלי גוטמן הוא מאמן טוב. גם בהפועל תל אביב הוא עשה עבודה יפה. הבעיה שלו שנבחרת זה לא כמו קבוצה, שהוא כל הזמן עם השחקנים. הוא פוגש אותם מעט, ואני לא רואה איזה שחקנים גדולים יש לו שם. למאמנים יש היום וידיאו וסקאוטינג, ובולשיט אחד גדול. הרמה בליגה היא בושה וחרפה, וגם בנבחרת. אצל שווייצר היו עובדים לפי הספר. בנבחרת של יוסל'ה מרימוביץ, ששיחקתי בה, היה לנו פעם משחק נגד טייוואן. לא ידענו אף שם שלהם. אז מה? היינו הרבה יותר טובים והישגיים מהדור של היום".

בחייך, תירגע

"סליחה, אני לא ארגע. זה מעצבן אותי אש. תקשיב טוב. פעם להיות שחקן בהפועל היה חלום. היה לנו יחס אמיתי לסמל, לחולצה האדומה. אני באתי מכאן, מעג'מי, יחף, בלי נעליים. ככה שיחקתי. אני הייתי מהכנופיה, אל תחשוב אחרת. הייתי יוצא מבית ספר באמצע השיעורים והולך לשחק כדורגל על הקירות בין הבתים. לתת עוד בעיטה. עכשיו אני שבור, כי זה לא הפועל תל אביב. ותראה איזה קהל יש להם. בזה אני מקנא, לא בכסף שלהם ולא בכל הסצנה המזויפת הזאת. גם כשמפסידים 3:0 לחיפה, בדקה ה?85 הקהל לא מפסיק לשיר ולעודד".

היית יכול לעזור למועדון בתור מאמן?

"תגיד, אתה עושה צחוק? אתה מכיר מאמן ערבי בקבוצה יהודית? אפילו בליגה א' אין דברים כאלה. מי ייתן לי לאמן?"

אבל בעבר אימנת תקופה קצרה בהפועל, כשמשה סיני מעליך בתור מנג'ר

"נכון. אם לא אני ודוביד, סיני לא היה נהיה שחקן. כמה עזרנו לו. קידמנו אותו. ואז מה קרה? קם המלפפון על הגננים. אתה מבין? אתה צריך לשאול אותו למה לא המשכתי לאמן. התחילו בעיות, וזה נגמר. היום אנחנו בקשר של 'שלום שלום'. לא יותר".

כשטורק מדבר על המאמן האגדי של הפועל ת"א ונבחרת ישראל, דוביד שווייצר ז"ל, שטף הדיבור שלו נעצר. "אני כל כך מתגעגע אליו. הוא חסר לי מאוד. רואים שאני בוכה?" הוא שואל במבוכה, ו"ג'ימי הגדול", הגביר של העיר, נראה פתאום קטן ופגיע. אפילו המלצרית יפת העיניים לא רגילה לראות אותו במצב שברירי כזה."כשהייתי בן 21 דוביד קרא לי לקפה אקסודוס, ליד כיכר המדינה. ואני יפואי, שבא מהים, מהדגים, באתי אליו עם כפכפי אצבע וטי שירט, זרוק כזה, עם שיער פרוע. 'תלך לאופנת איווניר ותמדוד חליפה, אתה נוסע איתנו לאולימפיאדה במונטריאול', הוא אמר לי בדרך המיוחדת שלו.
"לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. הפכתי לערבי הראשון בנבחרת ישראל. קיבלו אותי מדהים, ולמרות שלא שרתי את ההמנון ולא התחברתי אליו, הרגשתי גאווה גדולה ונתתי לזה כבוד גדול. הרגשתי שאני מייצג את המגזר הערבי ומשחק בשביל הארץ שלנו.
"בנבחרת הייתי כמעט היחיד מהפועל. שיחקתי עם הרבה שחקנים ממכבי תל אביב, אבי כהן ז"ל, ויקי פרץ, איציק ויסוקר, ירון עוז שמאוד אהבתי, וגם אורי מלמיליאן מבית"ר, שהיה שחקן מדהים. הוא ליכודניק, איש ימין, אבל תמיד היה בינינו כבוד עצום. הלוואי שהפוליטיקאים פה היו מכבדים אחד את השני כמונו.
"בנסיעה הראשונה שלי עם הנבחרת לחו"ל לא ידעתי מה עושים. זאת היתה הפעם הראשונה שעזבתי את הארץ. השחקנים הסבירו לי בכל מקום מה צריך לעשות, מה להראות בשדה התעופה, ממש לימדו אותי, כמו תינוק שעושה צעד ראשון".

הוא קם מהשולחן, חיבוק אחרון עם רוקבן, שלום למלצרית. "בוא איתי לסיבוב בשכונה, תראה מה זה גזענות והחלשה מכוונת, בוא תראה דברים מדהימים", הוא אומר לי, ואנחנו יוצאים לדרך. במכונית מאזדה לא חדשה הוא מוביל אותנו בסמטאות הצרות של עג'מי. אבו מרואן מהאופנועים זורק לו שיבוא כבר לסיבוב, וזיקה מהשיפודים מפטיר שהוא "חבר מאוד טוב שלי, אפילו בפייסבוק אנחנו חברים". "תראה, תראה, אלה בתים של ערבים, אתה רואה כמה הם קטנים ומוזנחים?" טורק מצייר את יפו מנקודת מבטו, שלעיתים נראית מגמתית. אולי מגמתית מדי. "התקשרתי לעירייה והתחננתי, 'תעשו פה מדרכה, כביש נורמלי, שימו ספסל אחד, אולי גן משחקים קטן'. כלום. נוח להם שהמקומיים פה ימשיכו להיות דלים, קטנים, עלובי החיים". לפתע, באותה שכונה ממש, עולם אחר: בתים חדשים, מודרניים, ממש בקו הראשון מול הים. "הנה, אלה הבתים של העשירים מהשרון. פתאום הסתערו על יפו והבינו איזה פוטנציאל יש לעיר הזאת. הנה ספסלים יפים מול הים, והנה גן משחקים, ופארק ירוק ויפה. אני שואל, למה? אין לי שום דבר נגד היהודים, אבל למה למחוץ את הערבים? למה לא לקדם גם את האוכלוסייה המקומית, ורק להחליש אותה? זה מתסכל אותי מאוד.
"וזה לא רק העירייה. הבעיה של יפו, ושל ערביי ישראל בכלל, זה גם הפוליטיקאים הערבים. חברי הכנסת. הם באים לכאן, לשכונות, דופקים פוזה של כאילו עזרה, מקבלים את הכותרת בטלוויזיה ונעלמים. משם והלאה לא קורה כלום. לך תמצא אותם".
אבל הרי היית שם, בעירייה. למה לא פעלת לשנות את המצב הזה? למה תמיד להיות הקורבן האומלל והנגזל?

"אה, אתה מצחיק. שמע סיפור. תמיד הרי מקימים ועדות, נכון? זאת השיטה. אז כשהייתי חבר מועצת העיר, הייתי בוועדה של שמות הרחובות. אתה יודע שכמעט כל הרחובות ביפו הם בכלל עם שמות של רבנים ויהודים אחרים? אני באתי עם הצעה: לשנות את השם של רחוב 157 ביפו ולתת לו שם בערבית. היתה הצבעה. תשעה נגד, רק אני בעד. שאלתי למה, אמרו: ככה. הייתי זמן קצר סגן ראש עיר, אבל אחרי שראיתי שאני לא יכול להשפיע על כלום, נמאס לי ועזבתי. עזוב, יש מדינת תל אביב ויש מדינת יפו".

ובמדינת יפו אוהבים אותך?

"תלוי. לא כולם. יש לעירייה לא מעט משת"פים פה. נותנים לאחד תפקיד קטן במתנ"ס, לאחר איזה ג'וב נחמד, ואז הם דואגים שיהיה שקט אצל התושבים. אז אני בא וצועק עליהם ברחוב שהם המשת"פים של העירייה, והם לא אוהבים את זה. אני לא תמיד איש נוח ונחמד. אני לא מסוגל לשים פלסטר על הפה שלי ולשתוק. בעבר היו לי גם עניינים עם כל מיני גורמים יהודים-דתיים בעיר שיצאתי נגדם, עשו לי נזק במכונית, אבל זה בסדר, עברנו את זה".

אתה פסימי?

"יש לי חלום אחד ויחיד, וזה שיהיה שלום בארץ הזאת, שיהיה כאן דו?קיום אמיתי בין ערבים ליהודים. אני חולם על זה. אני מתרגש כשאני שומע מישהו, ברדיו, בטלוויזיה, אפילו ברחוב, מדבר אחרת. לא כל הזמן נגד הערבים או נגד היהודים, אלא בעד השלום. אני כבר לא צעיר. עוד מעט בן 60. הלוואי, הלוואי, שאספיק לראות את הנס הזה מתרחש כאן".

מבית"ר ירושלים נמסר בתגובה: "מדבריו של רפעת טורק נודף ריח של גזענות, סטריאוטיפים שגויים והתנשאות. מרבית אוהדי בית"ר הם נורמטיבים ומשכילים, שיצאו באופן גלוי נגד הגזענות והאלימות. מר טורק טועה באופן שבו הוא מכליל את האוהדים. יש דרך להתבטא גם כלפי פלג הקהל האלים והגזעני, ולא לכנותו 'חמורים'. הנהלת הקבוצה, יחד עם מרבית האוהדים השפויים, עובדת זה שבועות על בניית חזית נגד הקומץ".

תגובת הפועל תל אביב: "ג'ימי טורק הוא אחד משחקני העבר הגדולים בהפועל, ותמיד מתקבל בכבוד ובהערכה באימונים ובמשחקים - וברשותו מינוי לתא הכבוד שמעניקה ההנהלה לשחקני העבר. טורק הציע עצמו בתחילת העונה לתפקיד בצוות המקצועי ולא קיבל אותו לבסוף, ולכן ראוי היה שיציין את העובדות האלה בדבריו, שכנראה נאמרו בעידנא דריתחא. כמו כן, הציע טורק לצוות המקצועי שיצרף לקבוצה את השחקן שאדי שעאבן. מפאת כבודו של טורק, השחקן נבחן בקבוצה אך נמצא לא מתאים. אנו מצפים מכל אוהד הפועל, בטח מאחד כמו טורק, לתמוך בקבוצה לפני הדרבי החשוב ולתת כבוד לסמליה, ובהם הקפטן וואליד באדיר וסלים טועמה, שפועלים בהתנדבות בקרב המגזר הערבי והיהודי ותורמים לחינוך למצוינות בקרב בני הנוער".

דוברת ההתאחדות לכדורגל, מיכל גרונדלנד: "הדברים חסרי שחר וחסרי כל אחיזה במציאות. ההתאחדות לכדורגל היא הראשונה לעמוד איתנה בחזית המאבק נגד הגזענות והגזענים שעוברים על החוק. אנו פועלים נמרצות לקידום הגברת האכיפה על ידי הרשויות האמונות, ופועלים גם במישור החינוכי בפעילויות הסברה. יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, צפוי להיפגש עם מפכ"ל המשטרה ולדון בדרכי האכיפה והטיפול בתופעה מכוערת זו".

מעיריית תל אביב?יפו נמסר: "מדובר בטענות סרק של מי שמנסה להמעיט בעשייה העירונית הענפה ביפו ב?14 השנים האחרונות. בניגוד לנטען, בעשור האחרון הוצבה יפו בכלל, ושכונת עג'מי בפרט, בראש סדר העדיפויות העירוני והושקעו בה יותר ממיליארד שקלים, שנועדו לשפר את איכות החיים של התושבים. העירייה הצליחה להפוך אזור שסבל מהזנחה לאזור מושקע, שאיכות החיים בו הולכת ומשתפרת. עובדה זו מייצרת גם קושי בתחום הדיור, בייחוד לאוכלוסייה הערבית, שעבורה פועלת העירייה ליצירת פתרונות.
"הקישור בין שמות הרחובות היהודיים לתקופת כהונתו של רון חולדאי הוא מקומם, שהרי גם רפעת טורק, אשר שימש חבר מועצה וסגן ראש העיר, יודע היטב שקריאת הרחובות בשמות יהודיים נעשתה עוד קודם. בשש השנים האחרונות הונצחו 12 אישים ערביים, בעוד לאורך כל שנותיה של העיר נקראו רק שישה רחובות על שם אישים מהקהילה הערבית".

וואליד באדיר אמר כי "הדברים לא שווים התייחסות". סלים טועמה הוסיף: "אני מעדיף לא להתייחס לשטויות". משה סיני: "אלה דברים שחוזרים על עצמם. אני מאחל לו ולבני משפחתו רק בריאות". את תגובתו של אלי כהן לא היה אפשר להשיג עד לסגירת הגיליון.