ב-16 ביוני 1974 נחת בישראל נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון. זה היה ביקורו הראשון של נשיא אמריקני בארץ הקודש, והוא היטיב להמחיש, כמו מרבית הביקורים הנשיאותיים שבאו בעקבותיו, את העובדה שמעבר להענקת ביטוי ליחסים המיוחדים בין שתי בעלות הברית, טמון בו גם תוכן פוליטי-אסטרטגי ברור.
זה היה מאמץ נואש אחרון מצד הנשיא, שמצא עצמו לכוד ולפות יותר ויותר בעניבת החנק של שערוריית ווטרגייט, להשתחרר מן המיצר באמצעות סיבוב ניצחון מלכותי במזרח התיכון. ניקסון ביקש לאותת לדעת הקהל האמריקנית ולקונגרס כי אין תחליף לכישרונותיו הדיפלומטיים של הבית הלבן, ושעל רקע הצלחתו המרשימה להכניס את מצרים למעגל ההשפעה האמריקני, לא יהיה זה אחראי לקטוע בטרם עת את כהונתו - למרות מעורבותו הפלילית בפרשת ווטרגייט ובספיחיה. במקרה זה, לפחות, הסתיים הביקור בכישלון צורב, שכן למרות ההמונים הנלהבים שקידמו את פניו של ניקסון בקהיר ובאלכסנדריה (קבלת הפנים בירושלים היתה מסויגת הרבה יותר), נאלץ הנשיא להתפטר פחות מחודשיים מאוחר יותר.
גם הביקור הנשיאותי השני שהתקיים בישראל היה רווי במשמעות פוליטית, אם כי בעיקר בהקשר פנים-ישראלי. ב-12 במארס 1979 הגיע ג'ימי קרטר להפעיל לחץ על ראש הממשלה מנחם בגין כדי שיגמיש את עמדותיו במישור הפלשתיני, אולם כמו ב-1974 לא עלה בידי הנשיא האמריקני לשכנע את רה"מ להסכים לכינונה של "ישות פלשתינית" כחלק מן הנדבך הפלשתיני בהסכם השלום הישראלי-מצרי (שמסגרתו גובשה בוועידת קמפ-דיוויד, שהתכנסה בספטמבר 1978). שבועיים לאחר הביקור נחתם חוזה השלום הרשמי בין ירושלים לקהיר, אף על פי שישראל נותרה איתנה בהתנגדותה לכל צעד מיידי שיחרוג מתוכנית האוטונומיה המנהלית לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה.
ביקור עם משמעות פוליטית ברורה
גם לביקורו הצפוי בישראל של אובאמה בחודש הבא נודעת משמעות פוליטית ברורה. הגם שאין מדובר בהפעלת לחץ ישיר, המסר שמבקש הבית הלבן להעביר הוא ברור למדי. בניגוד לתמונה המצטיירת של התכנסות אמריקנית גוברת והולכת במישור הכלכלי והחברתי הפנימי, מבקש הנשיא לאותת באמצעות מסעו לאזור כי אין פניו להתנתקות חד-צדדית מזירת המזרח התיכון. איתות זה חשוב, בייחוד בעיתוי הנוכחי, על רקע מינויו האפשרי של צ'ק הייגל לשר ההגנה ותפיסתו כי היקף המעורבות האמריקנית הרצויה מעבר לים הוא מינימליסטי.
לנוכח סימני השאלה הרבים בכל הנוגע למידת נכונותו של הממשל לפעול בנחרצות ובנחישות אל מול אתגרים וסכנות בסביבה האסטרטגית הזירתית (ובראש ובראשונה מול איראן), ולנוכח הקיצוץ המאסיבי הצפוי בתקציב הביטחון האמריקני, נועד, אפוא, הביקור הנשיאותי להרגיע דווקא את שותפותיה האזוריות של ארה"ב, ובכללן ישראל, מפני האפשרות המטרידה את מנוחתן של הסתגרות ונסיגה אמריקנית ללא הפעלת מנופי השפעה כוחניים מצידה של מעצמת העל. זאת, גם אל מול איום הגרעין האיראני ולנוכח סכנות האנרכיה והרדיקליזציה, המאפיינות את המזרח התיכון כיום.
בביקור הנשיאותי טמון גם מסר נוסף, ממוקד יותר. החלטתו של אובאמה לכלול הפעם, בניגוד לעבר, גם את ישראל בסיורו המזרח-תיכוני, היא אמירה על התפקיד שנועד לישראל במתווה המתגבש. על רקע חוסר היציבות המתמשך בסביבתה הקרובה של ישראל, מבקשת וושינגטון להדגיש עד כמה חשוב בעיניה היעד של שימור היציבות והגברתה במרחב הישראלי-פלשתיני.
גם אם אין המדובר עוד בציפייה אוטופית לפריצת דרך, שתשנה את צביונה של הזירה ותקל על ארה"ב במאמציה לגייס את המחנה הסוני המתון אל מול האיום הרדיקלי, הכוונה היא להתניע מהלך של בניית אמון. הצלחתו, ולו גם החלקית, תעניק להגמון האמריקני פסק זמן שיאפשר לו להתמודד עם מכלול האתגרים הפנימיים והחיצוניים העומדים לפתחו.