אירן תחגוג ביום ראשון הקרוב 34 שנות מהפכה איסלמית, שמסביב לה, כמו גם בתוכה, יהום הסער. עשרת הימים הראשונים של חודש פברואר נקראים בטרמינולוגיה האירנית "עשרת ימי הזריחה" ("עשרת ימי הפג'ר"), ומכוונים לימים שבין הגעתו של האייתוללה חומייני לאירן ממקום גלותו, ועד להצלחת המהפכה האיסלמית לגרש את מרבית קיני ההתנגדות של המשטר המלוכני שקדם לה.
עשרת הימים הללו, שהיו צריכים להיות חגיגיים עבור המאמינים בערכיה של המהפכה האיסלמית, הפכו אט-אט לימים לא קלים באופן אישי עבור המושכים בחוטים ברפובליקה האיסלמית. אירן ביקשה בשבוע האחרון להציג לעולם את שרשרת ההישגים והפיתוחים הטכנולוגיים מתוצרתה כדי להוכיח את יכולותיה העצמאיות, ואת העליונות שלה בתחומים השונים ובמיוחד בתחומים הטכנולוגיים, על פני מדינות אחרות באזור.
ההישגים שהוצגו, דוגמת הקוף המפורסם או המטוס המתקדם, כמו גם דגמי הלוויינים החדשים או הטנקים המשופרים, אמורים היו להיות חלק מן ההצגה הגדולה הזו, בין אם היו ובין אם לא היו מציאותיים. כך יהיה ודאי גם במצעדים האזרחיים שיתרחשו מן הסתם ביום המהפכה עצמו (כפי שקורה בכל שנה בתאריך זה), בו ינאמו מנהיגיה של אירן, ויבקשו להציג מפגן אחדות אירני בעצרות המוניות שיעידו על שיתוף פעולה בין הכוחות השונים, ובין בני העדות השונות המרכיבות את המדינה. זאת, מבלי שהוזכרו "ההישגים הגדולים" בתחום הגרעיני של אירן, שוודאי עוד יודגשו ויפומפמו היטב בימים הקרובים. אך כל אלו הם בבחינת האוויר החם בבלון, שככל שהימים עוברים הולך ומאבד מנפחו. התפאורה האירנית הזו, שמציירת את העתיד בוורוד, נראית כמו מקסם השווא השנתי שחל תמיד בראשיתו של חודש פברואר.
יותר משהמהפכה האירנית הייתה פעולה מעשית שבה השתתפו רבים, היא הייתה אידיאל שעתידו להביא לכל נקודה בעולם את ערכיה הנוכחיים של אירן. תפיסתם של שני המנהיגים העליונים ששלטו בה ב-34 השנים האחרונות הייתה, ועודנה, שאירן היא רק הצעד הראשון בדרך להבאת המהפכה האיסלמית אל פתחן של כל מדינות העולם. מן הרעיון הזה בדיוק נובע חששם המתמשך של הסעודים מהאירנים, וזו גם הסיבה שמאחורי האירוע המביך שקרה לנשיא האירני במוסד אל-אזהר בקהיר, כשהתווכח מול העולם עם שני חכמי דת מצריים על תוכן הדיון שניהלו מספר דקות קודם לכן.
התנגדותן של רוב המדינות המוסלמיות לבקשת ההתפשטות הזוחלת של אירן ברחבי המזרח התיכון הביאה אותן להבנה שמחלחלת בקרב רבים, לפיה אירן מסוכנת עבורן עוד יותר מן "המשטר הציוני". ביקורו של אחמדינג'ד במצרים רק מדגיש, עבור רבים, את התהום הפעורה בין אירן לשאר מדינות האיסלם. אך עבור האירנים, ערכי המהפכה האיסלמית לא ביקשו - לפחות לא באופן בגלוי - להביא לעימות בין השיעים לסונים.
גם התבטאויותיו של הנשיא האירני מן השנים האחרונות מעידות כי לדעתו, האיבה בין שני הפלגים באיסלם נזרעה על ידי המערב וישראל. הדוגמה הטובה ביותר לחוסר ההבדל הזה מבחינת האירנים היה בנאומו של איסמעיל הניה - ראש ממשלת חמאס, שאיננו חשוד בשיעיות, שדיבר על הבמה הראשית של העצרת המרכזית לציון יום המהפכה בדיוק לפני שנה. הכסף שמקבל הניה מטהרן, וערכיה של המהפכה שמתלווים למזומנים אלה, תואמים במטרתם הלא-סופית, שנועדה להביא לסיום דרכה של המדינה הציונית. הרעיונות הללו הם נורה ירוקה לגורמים כאלה ואחרים להצטרף לערכי המהפכה של אירן, ונורה אדומה עבור מי שמבינים שאכן מדובר במטרות הלא-סופיות של הרפובליקה האיסלמית. כל ההישגים עליהם דיווחה אירן בימים האחרונים היו למעשה הסימן עבור שותפותיה כי הן יכולות להישאר רגועות, שכן הגב שמעניקה אירן הוא חזק דיו, וכי מנהיגיה, מדעניה וחייליה, אינם שוקטים על השמרים, והכסף האירני ימשיך לזרום לטובת השגת מטרותיה בעתיד הקרוב והרחוק.
"עשרת ימי הזריחה" של אירן מביאים איתם בעיקר חושך בכל הקשור לפוליטיקה הפנימית במדינה. כל מפגני האחדות, וכל בקשותיו החוזרות והנשנות של המנהיג העליון חמינאי מנבחרי העם השונים שלא להתווכח בפומבי, לא עוזרים לאירן לשמור ולו במעט על תדמית "המבוגר האחראי", זה עם הפוליטיקה הפנימית היציבה והכסף הזורם לטובת הפצתה של המהפכה האיסלמית. באירן - ששמה ללעג את רעיונותיו של מונטסקייה להפרדת שלושת הרשויות, כשהממונים על שתיים מהן הם אחים - העליהום על הנשיא לא נפסק.
ראש הרשות המבצעת, אחמדינג'ד, ביקש ביום ראשון להציג בפני הרשות המחוקקת והיושב בראשה, עלי לריג'אני, קלטת המוכיחה לכאורה כי אחד מאחיו של האחרון, אשם בשחיתות כלכלית. לריג'אני לא נשאר חייב, וטען כי הנשיא היה צריך לפנות עם הקלטת אל ראש הרשות השופטת צאדק, אח אחר במשפחת לאריג'אני.
הסאגה הזו, שהתרחשה על בימת המג'לס האירני, עדיין לא הסתיימה לגמרי. היא המשיכה במעצרו הקצר של מי שהיה בצדה השני של שיחת הטלפון המפורסמת, סעיד מורתזוי, ממקורבי אחמדינג'ד, ובהתבטאות יוצאת דופן של האחים לאריג'אני, שטענו כי הנשיא הוא שקרן. מצב דומה משתקף גם במצבם הכלכלי הרעוע של אזרחי אירן. אלה מביעים תרעומת על כך שכספם מממן לבנונים, פלסטינים, ובשנים האחרונות גם סורים, במקום להגיע לכיסם הפרטי. כך גם בפיחות ההולך ומכרסם מדי יום בערכו של המטבע האירני, שמיום ליום שובר שיאים חדשים של שפל.
34 שנים אחרי המהפכה האיסלמית, אירן אולי לוטשת עיניים כלפי שאר מדינות האזור, ובודקת את הדופק בהן, כמו למשל במצרים, בדרך להגשמת הרעיון של "ייצוא המהפכה". ואולם, מנהיגיה עדיין מעדיפים לעצום עיניים נוכח המצוקות הפנימיות ולעסוק ביריבויות האישיות. שכן, גם באירן, כמו בכל מדינה עם תככים פוליטיים, היריבויות הללו מבשרות בעיקר את בואה של מערכת הבחירות לנשיאות המדינה בחודש יוני הקרוב.