ביקורו ההיסטורי של נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, בקהיר בירת מצרים, החל אתמול ברגל שמאל. הנשיא האיראני ביקש להשמיע באוזני המצרים את דברי השנאה והשטנה הרגילים שלו נגד ישראל, אבל אלו העדיפו דווקא לעסוק בסוריה, שם מסייעת איראן לבעל בריתה, בשאר אל-אסד, לטבוח בבני העם הסורי. וכך שמע אחמדינג'אד שוב ושוב ממארחיו דברי ביקורת חריפים ואף מביכים על אודות תפקידה השלילי של איראן בסוריה, אבל גם בגנות חתרנותה נגד נסיכויות נפט במפרץ ונגד ערב הסעודית, ואף נגד מאמציה להשליט את השפעתה בעיראק. אין פלא שבמהלך ביקורו באחד ממסגדיה של קהיר היה מי שניסה אף לתקוף אותו פיזית.
אחרי הכל, מארחו של אחמדינג'אד, הנשיא המצרי מוחמד מורסי, אינו רק איש האחים המוסלמים שאינו מסתיר את ביקורתו, ואולי גם את איבתו, לישראל. הוא קודם כל חבר בתנועה הרואה בשיעה ובשיעים יריב ואף אויב, ומזדהה עם הסונים בכל מקום - בין שבסוריה, בין שבעיראק ובין שבמפרץ הפרסי - במאבקם באיראן השיעית ובבעלות בריתה.
בעקבות גל המהומות האחרון שפקד את מצרים, מבין גם מורסי טוב יותר את חשיבות שימור הקשרים המיוחדים של קהיר עם וושינגטון. אחרי הכל, יכולתו להאכיל 86 מיליון פיות של מצרים רעבים תלוי ברוחב ליבה וכיסה של ארה"ב. מורסי גם מקפיד לשמר את הקשר ואת התיאום שבין מנגנוני הביטחון במצרים ובישראל. ובקיצור, אחמדינג'אד מצא בארמון הנשיאות בקהיר מובארק עם זקן, כפי שמכנים מבקריו של מורסי את הנשיא המצרי.
למורסי חשבונות פוליטיים משלו, והוא נכון להשתתף במשחק של אחמדינג'אד ולארח אותו כאחד ממשתתפיה של ועידת פיסגת מדינות האיסלאם, המתקיימת בבירה המצרית. אבל למעט גינוי משותף לישראל, אין שני הנשיאים מסוגלים להגיע להסכמה בשום נושא. בינתיים לא הצליחו שתי המדינות להסכים על חידוש מלא של היחסים ביניהם, המנותקים מאז שנת 1979.
לאחמדינג'אד ביקור זה הוא בבחינת שירת הברבור. הוא עתיד להיעלם מחיינו בתוך כמה חודשים, בעקבות הבחירות לנשיאות באיראן ביוני הקרוב. גם בטהרן מבינים כנראה כי ליצנות תקשורתית אינה תחליף למדינאות. יש אמנם מקום לחשש, שאת אחמדינג'אד יחליף פוליטיקאי איראני מתוחכם ומיומן יותר, אבל גם אז תישאר התהום בין איראן השיעית לבין העולם הערבי הסוני, ובראשו מצרים, עמוקה מתמיד.