הנה נתון מעניין לחובבי הטריוויה של הפוליטיקה הישראלית: בכנסת הראשונה כיהנו 26 חברי כנסת מהקיבוצים, ואילו בכנסת שהושבעה אתמול (שלישי), ה-19 במספר, אף לא נציג מהקיבוצים יכהן כח"כ. היעדרותו של הסמן השמאלני ההיסטורי במפה הפוליטית בולטת עוד יותר בהתחשב בנתון מעניין נוסף: למעלה מ-10% מחברי הכנסת שיכהנו בכנסת החדשה חיים מעבר לקו הירוק (רובם אף מגיעים מהתנחלויות מבודדות).
איך שגלגל מסתובב לו. אז, בכנסת הראשונה, הייצוג הפרלמנטרי של הקיבוצניקים היה גדול פי שלושה מחלקם היחסי באוכלוסיה. היום, בכנסת ה-19, הייצוג הפרלמנטרי של המתנחלים יהיה גדול פי שלושה מחלקם היחסי באוכלוסיה.
איך קרה שבכנסת לא יהיה אף נציג של התנועה הקיבוצית? איך ייתכן שהקיבוצניקים טבעו באותן בריכות שחייה שעליהן נאם מנחם בגין בכיכרות לפני 30 שנה, ואת מקומם תפסו המתנחלים? ולאן בכלל מועדות פניה של התנועה הקיבוצית בעת הזו? ההיסטוריה תשפוט, אבל העובדה ברורה: כוחם הפוליטי של הקיבוצים נשחק עם התעצמות השבר החברתי והכלכלי בתוכם. ובעוד הקיבוצים נחלשים, התלכדו המתנחלים בגבעות סביב הוואקום האידיאולוגי, וכבשו בעורמה שטחים נרחבים גם ממפלגות השלטון.
עם של עפר וכוכבים?
המהפך הפוליטי המפורסם ב-1977 נתן את האות לסחף מתמשך ולמהלומה של ממש, כשאחרון המוהיקנים, חיים (ג'ומס) אורון, כיבה אחרון את האור בכנסת היוצאת ופרש טרם פיזורה. לקראת הבחירות לכנסת הזו, הכתובת הייתה כבר כתובה על הקיר באותיות קידוש לבנה, וכל שנותר הוא להילחם על פרורי האידיאל, כנגד כל הסיכויים.
בנקודה זו, הרשו לי להתחבר לצעקה האחרונה, לדברים מהתלמוד. שם נאמר על עם ישראל שהוא "עם של עפר וכוכבים", או בלשון היומיומית: עם של אופוריה או היסטריה. כבוגר סיירת מטכ"ל וכלמוד מאבקים ציבוריים, אינני מאלה הממהרים להיכנס להיסטריה בנוגע למצבם הפוליטי של הקיבוצים, תבנית נוף מולדתי. נהפוך הוא. אני מאלה המבקשים לזהות את זרעי ההזדמנויות ודרכם להתחבר חזרה לשדה הלאומי.
החכמה היא להכיר בעבר ולפעול בצורה טובה יותר בעתיד. זהו מסע ארוך ולא קל, אבל אין קיצורי דרך. מסע זה יתחיל בהתחברות חזרה לציבוריות הישראלית ובגיוס קהלים רחבים לרעיונות הקיבוציים של צדק חברתי ושוויון ערך האדם. המפתח לכך טמון ביכולתנו לגבש מנהיגות מנוסה, נחושה ואחראית, שמבינה כי קידומם של אינטרסים חייב ללכת יד ביד עם תשתית אידיאולוגית, השקעה בחינוך ויצירת כוח חברתי ופוליטי.
האתגרים כאן הם מבית ומחוץ. אני מאמין אמונה שלמה כי שני המישורים האלה, פנימה והחוצה, שתמיד היו ביסוד הקיבוץ - תיקון האדם, תיקון החברה ותיקון העולם - הם שיקבעו את גורלה של התנועה הקיבוצית. דבר אחר בטוח: עלינו לשמור על צביון החיים הייחודי שלנו ולא להפוך למרחב כפרי ריק מכל תכנים ערכים ממשיים. אז מה יהיה לנו בכנסת הבאה? היישוב היהודי בחברון והתנחלויות מבודדות - IN; הקיבוצים - OUT. האם זו גזרה משמיים? לא. זה תלוי בנו. זה תלוי ביכולת שלנו לפעול בתבונה, ובארבע השנים הקרובות להבטיח שבמקום ה"כפיים" של מירי רגב וה"אחי" של נפתלי בנט, נחזור ליסוד: אדם לאדם - בן אדם, בלי זיופים והצגות.
הכותב, אבשלום (אבו) וילן, כיהן כח"כ מטעם מרצ והתמודד באחרונה על תפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית, אך הפסיד אמש (שלישי) לאיתן ברושי