שוב נשיא המדינה. שוב דברי פתיחה מאת זקן חברי הבית המנהל את הישיבה הראשונה ולתביעת שמעון פרס נקרא ותיק. החצוצרות והטקס והנבחרים המאושרים, ולעומתם אלה שהודחו ויבואו רק לאירועי זיכרון ובני המשפחות הנרגשים, ולבסוף זה מצבור גדוש של אגו אבל גם חגיגת ענק לדמוקרטיה הפרלמנטרית.
19 פעמים שאומה הנתונה למצבי לחץ מתמידים ולמחזור כמעט קבוע של משברים לא סטתה מדרכה ולא התפשרה על חייה הדמוקרטיים. היא תמיד הלכה לקלפי במועד. בפעם הראשונה התעקש דוד בן-גוריון לפתוח את הקלפיות תוך כדי מלחמת השחרור. רק ב-1973 כפתה מלחמת יום הכיפורים דחייה של כחודשיים. אבל תמיד חגגה כאן הדמוקרטיה בתנאים שלא היו מובנים מאליהם.
אומות רבות שזכו לעצמאות במאה ה-20 לא ידעו דמוקרטיה, או ויתרו עליה בשנותיהן הראשונות. ישראל דבקה בה. אולי מפני שהתנועה הלאומית לא ידעה אחרת. כאשר בנימין זאב הרצל ערך את הקונגרסים הציוניים הראשונים, הוא כבר נתקל באופוזיציה. הדמוקרטיה זרמה בדמה של הציונות והמשיכה עד 2013 ועד בכלל.
אך היא שינתה פנים לפי העניין. הכנסת ה-19 יוצאת לדרך במצב פרלמנטרי מסובך. שוב אין בה גוש גדול מאלה שידעה בראשיתה ואפילו בשנות ה-80 וה-90. היא מורכבת מרסיסים גדולים וקטנים. יש בה צנטריפוגה חזקה המושכת את המרכז החוצה. דווקא בשנים שבהן יש צורך ביציבות שלטונית, הרכב הכנסת בעייתי.
בעיקר שישראל עברה שלב בתכניה ובסמליה הפוליטיים. דור חדש אשר לא ידע את האבות המייסדים מהווה עתה את רוב מניינה ובניינה, ובעיות שכל אחת מהן קשה אבל צירופן - בכלכלה, במדיניות ובשוויון בנטל ובשיטת הממשל - מעיק במיוחד. דווקא מפני שהן נוחתות על האומה בצרורות.
מה לאחל לכנסת כזאת? למה לצפות מכנסת כזאת? מקואליציה הלהוטה לשלוט ומאופוזיציה הנוטה להתנגד? אם אני מחפש לעצמי מילה אחת, היא ברורה למדי: איפוק. בשתי מילים: ריסון עצמי. דרך צלחה.