המקטע החשוב בדבריו של אהוד ברק במינכן אינו הרמז העבה כי ישראל ביצעה את התקיפה האווירית בסוריה כדי לסכל העברת נשק לחיזבאללה בלבנון אלא דווקא בדגש כי על העולם להתייחס לממשלה כמו לגורם אמין. רבים ביקשו למצוא בדבריו אישור לתיאורים המיוחסים למקורות זרים, אבל שר הביטחון העומד על סף פרישה שם את האצבע על העניין העיקרי, והוא בניין הדימוי של ישראל כמדינה העומדת על דעתה.
כל הצדדים בזירה מנצלים את התקרית לקדם את ענייניהם המדיניים. כאשר שר החוץ הטורקי אחמט דאבוטולו מזהיר כי ארצו לא תניח לפגוע במדינה מוסלמית ותוהה מדוע בוששה תגובת שנוא נפשו בשאר אסד; וכאשר רג'פ טאיפ ארדואן ממהר להצטרף לגינוי לישראל - הכל פוליטי. אך לא רק. מדינות עוינות מבקשות להדק את הטבעת המדינית על צווארה של ישראל. המאבק על זליגת הנשק הסורי לחיזבאללה בלבנון הוא על אמינות לא פחות מאשר על הפגיעה בחופש הפעולה של חיל האוויר בשמי לבנון תוך מבט פוזל למתרחש בסוריה.
בהקשר זה עולות גם אפשרויות שאין בהן ממש. לא יעלה על הדעת שישראל תחרוג מקווי הפסקת האש אשר עוצבו ביוני 1974 בינה לבין סוריה ותפלוש למדינה השכנה כדי להקים אזור חיץ ביטחוני. בעיני רוב מכריע בעולם רמת הגולן היא אזור חיץ זה, ואחיזת ישראל בו בעייתית במיוחד, ולא תימצא כל תמיכה בינלאומית בהרחבתו לעבר דמשק. ישראל תחזק את הגנתה על הגדר המסמנת את קצה השטח שהיא מחזיקה ברמת הגולן, אבל לא תרשה לעצמה להעתיקו מזרחה.
הבעיה עם אמינות מדינית-צבאית, שהצד היריב תמיד יכול להעמידה למבחן. אסד יכול לצרור בצרור אחד חבילת כלי נשק "שוברי שוויון", או בפועל כאלה המשבשים את חופש הפעולה של צה"ל, ולאלץ את הממשלה להתכנס יום וליל כדי להחליט אם בנסיבות המדיניות המחמירות היא בוחרת לעמוד על דעתה ולתקוף את השיירה, ולמצוא את עצמה בעימות ישיר עם מדינות כטורקיה. מפעם לפעם, מתקיפה לתקיפה, המצב יהיה יותר נפיץ.
אך ישראל אינה יכולה לוותר על עמדתה. שכן אם לא תפגין אמינות בסוגיית מניעת זליגתו של נשק סורי מסוכן ללבנון תיפגע הרתעתה גם בתחומים אחרים בזירה. מנגינות התקיפה הישראלית את חבילות הנשק האסור צורמות, אבל אין ברירה. כלשון הלחן אשר נוצק בשעתו בחיל האוויר: "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק". גם אם אינה ערבה לאוזן.