שר, סגן או פקיד: רעבים לשינוי בספורט

כעת, לאחר שנספר אחרון פתקי ההצבעה, ענן הבחירות מתפוגג, והשיחות מתמקדות לא על "למי תצביע" אלא על "איזה תיק" – וזאת לקראת הרכבת הממשלה – צף ועולה ביתר שאת נושא צמצום מספר משרדי הממשלה.

אחד הנושאים (ואחד המשרדים) שעלו עוד בזמן הקמפיינים, אך נשמעו מעט בשולי הדיון הציבורי, הינו הספורט. אחת המפלגות טרחה וניסחה מצע לתחום הספורט, ואף זכתה להצלחה בבחירות, אולי גם בזכות זאת.

בראיון לתקשורת בשבוע שעבר הצביע אחד מנציגיה על אופציה לרפורמה בתחום הספורט, כאשר בבסיס השינוי יעמוד שינוי מנהלי: במקום שר שיעסוק בתחום הספורט, האחראי לספורט יהיה סגן שר החינוך.
אין המדובר ברעיון חדש; מדובר בסיטואציה שמדינת ישראל חוותה במשך עשרות שנים ושכותב שורות אלו זכה להכיר מקרוב במשך שש שנים בתפקידו כיועץ בכיר לסגני שר החינוך מיכה גולדמן ומשה פלד. העובדה כי מדובר ברעיון שכבר פעל בעבר איננה גורעת מאיכותו, נהפוך הוא. השינוי שהיה לא הגיע ממקום של כישלון השיטה, אלא מתוך צורך לפתרונות קואליציוניים. מדובר בשיטה שעובדת, יש "היגיון ברעיון".

כיום, במצב הנוכחי, כל שר ספורט שיכהן בתפקיד ויהיה בעל הכוונות הטובות ביותר ומלא רעיונות כרימון, לא יוכל לטפל בבעיה היסודית ביותר בספורט הישראלי: בעיית החינוך הגופני ובעיית החינוך לספורט. המינימום המחייב כיום במערכת החינוך הינו שעתיים של חינוך גופני בשבוע, ולצערנו, גם מינימום זה – שאינו מתאים לעולם של היום – אינו מבוצע פעמים רבות. בזה תם, בדרך כלל, סל החינוך הגופני לו זוכים ילדינו.

פזילה קצרה למדינות מערביות מראה כי מצבנו דורש תיקון דחוף: במדינות רבות באירופה חוג ספורט ראשון עבור תלמיד או תלמידה מסובסד על ידי המדינה או הרשות המקומית. אצלנו, נשלם לשנה אלפי שקלים לחוג ספורט אחד. התוצאה: כאחוז אחד בלבד מתושבי ישראל עוסקים בפעילות ספורטיבית קבועה – התוצאה הנמוכה באירופה.

שר, סגן שר, פקיד או מזכיר – אנחנו צריכים לתקן את הבעיה. סגן שר במשרד החינוך, אשר יופקד על נושא הספורט, אשר יוכל לעבוד בשיתוף פעולה ויקבל גיבוי מלא ותמיכה משר החינוך, אשר בעצמו יראה את החשיבות בשיפור מצב הספורט בישראל – יוכל ליצור ולהביא לשינוי אמיתי בתרבות הספורט בארץ.

ידוע כי תקציבי משרד החינוך גבוהים פי כמה וכמה מתקציבי הספורט, וניתן להפנות חלק מהם גם לטובת חינוך לספורט. בנוסף, כיוון שמערכת החינוך היא מערכת הבסיס שדרכה צריך להנחיל את תרבות הספורט והחינוך לספורט, הרי שעבודה משותפת עם הגורמים בשטח, עם המפקחים והמורים לחינוך גופני (שכיום מנותקים לחלוטין ממשרד הספורט) – כל אלו יכולים לקדם הן את החינוך והן את הספורט.

אפשרות נוספת, שאיני פוסל ויש לה יתרונות בצידה, גם מעבר לשיקולים קואליציוניים, היא יצירת תפקיד של שר נוסף בתוך משרד החינוך, שתפקידו יהיה לעסוק בתחום הספורט. זאת בדומה לתפקידי שר במשרד ראש הממשלה שהיו נהוגים בעבר. איש רציני, המגיע עם רקע מהספורט ורצון ליצור שינוי אמיתי, יוכל לנצל את מעמדו כשר במשרד החינוך ואת הסמכויות הניתנות לו ולהביא את השינוי המיוחל בספורט הישראלי, וזאת מבלי "לבזבז" תקציבים של משרד ממשלתי נוסף.

מובן שאת התוצאות של כל אחת מהאופציות נוכל לראות במגרשי הכדורגל בימי שבת, באליפויות עולם ואירופה, באולימפיאדות ובמשחקי העולם ("האולימפיאדה" של הענפים הלא-אולימפיים), ובעיקר בכך שנגדיל משמעותית את מספר העוסקים בספורט בישראל ובכך נזכה לנוער בריא יותר, ספורטיבי יותר ואיכותי יותר.

ישראל של שנת 2013 רעבה לשינוי בתחום הספורט. שרי הספורט בשנים האחרונות ביצעו מהלכים רבים לשיפור הספורט בישראל, ולזכותם ניתן לזקוף הישגים לא מעטים. עם זאת, הם לא הצליחו ליצור פעילות לתרבות ספורט ולהגדיל את הפעילות הגופנית בבתי הספר. אדם נכון שימונה לתפקיד סגן השר (או שר) האמון על תחום הספורט בתוך משרד החינוך, יוכל להתחיל את המהפכה בתרבות הספורט הישראלית, שאת תוצאותיה נרגיש בספורט, בחינוך, בתרבות, בבריאות ובאינספור תחומים אחרים.

הכותב הוא נשיא התאחדות "אילת" (התאחדות ישראלית לספורט תחרותי לא אולימפי) ושימש במשך שש שנים כיועץ בכיר לסגני שר החינוך הממונים על תיק הספורט