עידן העבדות לפי גרסת הבמאי

הסרט החדש של הבמאי הידוע קוונטין טרנטינו, "ג'אנגו ללא מעצורים", חוזר לתקופה האכזרית של העבדות - תקופה שהיא הטראומה הקשה של ההיסטוריה האמריקנית. טרנטינו עושה את המהלך ההיסטורי הקולנועי דווקא בעיצומו של עשור ששייך לנשיא ברק אובמה. אך מדוע לחזור לתקופת העבדות כשיש כבר נשיא שחור, שנבחר לשתי תקופות של נשיאות?

בסרט אנו עדים לזוועות חייו של ג'אנגו (ג'יימי פוקס), עבד שחור שמשתחרר ומנסה בכל כוחו לשחרר את ברומהילדה אשתו (קרי וושינגטון) המוחזקת כשפחה באחוזת קנדילנד. הוא משתחרר מהעבדות ונוקם באדון האלים, בעל האחוזה קלווין קנדי (לאונרדו דיקפריו). מדוע טרנטינו - שאינו ידוע כפעיל לזכויות השחורים ולא כבמאי חברתי - מייצר סרט של נקמה שחורה וסיום העבדות מאות שנים אחרי סיומה בפועל? מה החשיבות ההיסטורית של הסרט בזמנים שבהם התיקון לשחורים בארצות הברית כבר נעשה?

הקולנוע האמריקני כמעט לא עוסק בעבדות, ועובדה זאת מביאה את טרנטינו לביים סרט אלים במיוחד, על גבול הגרוטסקה. טרנטינו אינו היחיד שחוזר לגעת בנושא, גם סטיבן ספילברג מביים אפוס על חיי לינקולן, שחרת על דגלו את ביטול העבדות דרך התיקון לחוקה האמריקנית.

טרנטינו מצליח היכן שהקולנוע האפריקני-אמריקני שותק. הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט. הוא לא רואה תיקון כשבמאי לבן מגיע ומדבר על דמויותיו במילת הגנאי "ניגר". ספייק לי נחרד מהפיכת העבדות למערבון ספגטי פוסט-מודרני, שאין לו שום קשר לאמת ההיסטורית. אך בואו נזכור שגם ספייק לי עצמו לא ביים אפוס היסטורי שכזה מאז הסרט על מלקולם אקס ב-1992. ואולי יש מידה של קנאה, כשבמאי גדול מייצר סרט ארוך במיוחד על הנושא.

הקולנוע נחשב למוזה החדשה שדרכה אנו מבינים היסטוריה. אנשים מתייחסים לסרטים על השואה או על מלחמות כאמת היסטורית שאין עליה עוררין. אך טרנטינו לועג ליוצרי הקולנוע שמתיימרים להיות היסטוריונים, וכאן האמת שלו מתרחבת הרבה מעבר לאמנות שלו. מתוך הסרט, כמו גם מיצירות אחרות בעשור השני של המילניום החדש, אנו למדים שאין דרך אחת להציג את ההיסטוריה. אפשר להציג את השואה, למשל, כדרמה הוליוודית ("רשימת שינדלר") או כקומדיה ("החיים הטובים"). במקרה הזה, הבלבול של הזמנים שהולך לאורך כל הסרט הוא הבלבול שבו גם אנו מצויים.

נכון, אובמה נבחר, אך האם הוא משרת את כל השחורים? מובן שלא. הדמות שלו היא ייצוגית ונותנת שאיפה דמוקרטית לכל מיעוט להתקבל ולהנהיג, אך לא יותר מזה. טרנטינו לא מאמין בשאלת הפוליטיקה של זהויות, הוא לועג למחשבה השמאלנית המקובלת של שחור ולבן. בסרט שלו אפשר לראות גיבור במשקפי שמש הולך באחוזת עבדים. כלומר, אי אפשר להגיד שהיתה עבדות בלי להיות בהווה - ולהפך. וזאת העבודה הרצינית של טרנטינו: לבלבל את היוצרות ולטשטש את הגבולות המרכיבים את הפוליטיקה. וזה מה שהפחיד אולי את ספייק לי, שרואה אשמה גדולה באדם הלבן, ולא יכול להכניס את ההווה לעבר - ולהפך.