14 מפקדי תחנות משטרה ישראלים, רובם מאזורים מעורבים או ערים מעורבות, השתתפו באחרונה בסיור לימודי בלוס-אנג'לס. המשלחת, בראשות סמפכ"ל המשטרה, ניצב ישראל יצחק, ביקרה במשטרת העיר (LAPD) והמחוז, המשרתות יחד אוכלוסייה של כ-20 מיליון איש. למפקדים מישראל הוצגו שיטות עבודה ומודלים של שיתוף פעולה עם קהילות המיעוטים, המבוססות על הידברות, זיהוי אינטרסים משותפים וטיפוח אמון.
התבוננות מקרוב בעבודת המטה והשטח, סיורים בשכונות מצוקה, השתתפות בסדנאות לקצינים וביקור במתקני אימונים לא הותירו מקום לספק: מראש הפירמידה ועד המתגייס הטרי באקדמיה לשוטרים, עובר מסר אחיד, בהיר ונחוש: אמון הציבור במשטרה אינו מותרות, אלא תנאי יסודי לשיטור אפקטיבי.
מהנחת היסוד של "שיטור מבוסס קהילה" נגזרים נהלים, תפיסות מבצעיות, הקצאת משאבים, מדיניות גיוס והתקשורת שבין המשטרה לאזרחים. תפיסה זו מעמידה במרכז את קהילות המיעוטים שבעבר הלא רחוק ראו את המשטרה לא כארגון "שלהם ולמענם", אלא כזרוע גזענית ואלימה של שלטון מפלה, שבעצם נועדה להגן מפניהם על האוכלוסייה הלבנה, השבעה, של בל-אייר, בברלי-הילס והוליווד. מדיניות מפלה זו הוכחשה כמובן על ידי המשטרה, שהצהירה כי היא נלחמת בפשע ללא פשרות ובמנותק משאלות של זהות ומעמד.
בשנת 1992, צילם עובר אורח את מעצרו של רודני קינג, צעיר אפריקני-אמריקני, שהוכה באכזריות בידי קבוצת שוטרים על לא עוול בכפו. בעידן הטרום סלולרי, ברור היה לרבים כי מה שנקלט בעדשת המצלמה הוא רק קצה-הקרחון של גזענות משטרתית. זו הייתה רק ההתחלה: השוטרים המכים זוכו במשפט שבין חבר המושבעים בו לא היה אזרח שחור אחד, והכרעת הדין נתנה את האות למהומות חסרות תקדים, שהעלו, בפועל, את העיר באש. אלפי הצתות, ביזה המונית, לינץ' בעוברי אורח, חילופי אש והשורה התחתונה - 53 אזרחים הרוגים מידי המשטרה, למעלה מ-2,000 פצועים ונזק לא-ישוער לרכוש.
הפשיעה כחלון הזדמנויות
אין ספק שישנם הבדלים מהותיים בין מהומות לוס-אנג'לס של 1992 לאירועי אוקטובר 2000 אצלנו. בעוד שכאן היה קונטקסט מדיני של מיעוט לאומי המצוי בעימות עם אוכלוסיית הרוב והמשטרה המזוהה עמו הרי שבלוס-אנג'לס היה רקע של הזנחה עמוקה על בסיס אתני וגזעי. אם בישראל נתפסו האירועים כמימוש חלום הביעותים לפיו המיעוט הערבי חובר לרוב האזורי נגד המדינה, מהומות לוס-אנג'לס היו שברו של חלום הרב-תרבותיות.
אבל יש גם דמיון: שנים ארוכות של "שיטור חסר" שהתבטא בהעדר נוכחות וטיפול בפשיעה בתוך הקהילה, בצד "שיטור יתר" שהתבטא בשימוש מופרז בכוח ובפרקטיקות משפילות כמו עיכוב וחיפוש על סמך מראה ושיוך אתני. לכך יש להוסיף את העובדה שהמשטרה תופסת את המיעוט כמאיים על הסדר הציבורי-החברתי, ואת תפיסתה של המשטרה בידי המיעוט כמייצגת בשטח של ממסד מפלה ומדכא. אלה הצטברו לאי-אמון ועוינות הדדית קשה, שסופם ידוע.
הן בלוס-אנג'לס והן בישראל, הניע המשבר שינוי ביחסים שבין המשטרה למיעוטים. שם היה זה צו משפטי שחייב את ה-LAPD לטיפול שורש, כולל החלפת רוב צמרת הפיקוד. צ'יף ביל ברטון ואחריו המפכ"ל הנוכחי, צ'רלי בק, הבינו שאם יחליפו את הגדרת המשימה של השוטר מביצוע חיפושים ומעצרים להקניית ביטחון ואיכות חיים, לשני הצדדים יהיה אינטרס לשיתוף פעולה, תוך הגברת האמון ההדדי והורדת הפשיעה.
ניתן לזהות מגמה דומה, איטית יותר, גם בישראל. עוד לפני פרסום דו"ח "ועדת אור" בשנת 2004, החלו במשטרה לגשש טיפין טיפין אחרי דרכים להידברות, גם אם מינימלית, עם הקהילה הערבית. קרן אברהם אשר לקחה על עצמה תפקיד בבניה של אמון בין הצדדים, הפכה עם הזמן למעורבת בשורה של פעולות הכשרה בדרגים שונים במשטרה בנושא של שיטור בחברה רב-תרבותית. במקביל פועלת הקרן להעצמה קהילתית בחברה הערבית, במטרה לסייע לה לדרוש ולקבל שירותי משטרה מתאימים והוגנים, שהם חלק בלתי נפרד ממערכת שירותים שעל המדינה לספק לאזרחיה.
הפשיעה הגוברת ביישובים הערביים היא תופעה מדאיגה ומסוכנת אך גם חלון הזדמנויות לשינוי היחסים בין המשטרה והציבור הערבי בישראל. המשטרה מראה עניין ונכונות לשתף פעולה עם המנהיגות הערבית ומצהירה על מחויבותה לחולל שינוי והציבור הערבי, המבין שאין תחליף לשירותי משטרה יעילים, נותן יותר אמון.
ארבעה מפכ"לים כיהנו מאז החלו הפעולות הללו לשינוי תפיסת השיטור כלפי המיעוט, והמשטרה דבקה בשינוי, גם אם עוד רב המרחק בינו לבין רפורמה כוללת. ועדיין, כאשר המפכ"ל יוחנן דנינו חוזר פעם אחר פעם באזני שוטריו על "שיטור מבוסס קהילה" כתפיסת השיטור החדשה של המשטרה, נראה שהדברים, לפחות בחלקם, מחלחלים למטה.
הכותב, אמנון בארי-סוליציאנו, הוא מנכ"ל שותף של ארגון קרן אברהם, הפועל לשילוב ולשוויון בין יהודים לערבים