אהבה בלי גבולות

עמיטל כהן קורנת מאושר. ישובה בכיסא הגלגלים שלה היא שולחת יד ארוכה ומלטפת את בעלה עמינדב. מניחה ראש על כתפו ומחייכת. לפני שעה חתמו על המסמכים האחרונים מול משרד הבריאות, ועכשיו הם מתחילים את התהליך המורכב של הבאת ילד לעולם בעזרת אם פונדקאית. גם היום היא לפעמים שואלת את עצמה אם כל הקשר הזה והנישואים עם עמינדב, בחור בריא, יוצא יחידה קרבית ו"חתיך הורס", קורים באמת. וגם חושבת שאלוהים שולח לה מדי פעם מתנות. עמינדב הוא אחת מהן. לפני כמה חודשים קיבלה עוד מתנה, כשמונתה למנהלת הצעירה של "רעות - דלת פתוחה", מקום מיוחד לנוער ולצעירים בעלי נכויות, המטופלים שם למען יצירת קשרים חברתיים, זוגיים ומיניים.

"לפעמים, כבר בשיחת הטלפון הראשונה אני מספרת למי שמאחורי הקו את הסיפור האישי שלי. זה מפיח בהם תקווה. המטופלים שלי רואים דרכי שמגיעה להם אהבה וזוגיות, וגם מיניות. והנה, גם ילדים אפשר להביא לעולם.
"היתה אצלי מטופלת שליוויתי בתהליך הזוגי, בטיפולי ההפריה ואחר כך גם ביצירת קשר עם פונדקאית. ראיתי גם את הסבל שהיא עברה, וזה לא תמיד היה לי קל. לפני שלוש שנים הייתה לי הפלה, ובעקבותיה באה ההכרה שלבד אנחנו לא נוכל לעשות את זה".

תהליך הפונדקאות התחיל רשמית לפני שבועיים, ועמיטל נרגשת. אולי זה סוד הקסם של המקום המיוחד שהיא מנהלת: שהיא כמוהם, מכירה מגוף ראשון את כל הקשיים שבדרך. "זה לא תמיד קל ולא תמיד מצליח, אבל אני מעבירה למטופלים את המסר שאנחנו יכולים. שאפשר גם לנצח את המגבלות וללכת בדרך אחרת, מאושרת".
כהן (36) התחילה את חייה בקריית אונו כמו כל ילדה רגילה. משפחה דתית, בת זקונים אחרי שלושה בנים, "הנסיכה שכולם חיכו לה הגיעה. פינקו אותי, הרעיפו עלי טונות של אהבה".
בגיל 8 הכל התחיל להשתנות. בגלל בליטה קטנה בעקב.
"באותה תקופה אמא שלי, חיה, חלתה בסרטן. ההורים לא שיתפו אותנו במחלה, הם לא רצו להדאיג אותנו. נסענו לניו יורק, ואמא עברה שם טיפולים. בדיעבד, הבנתי בדיוק על מה ולמה. גם אני עברתי שם אבחונים. אמרו לי שאני חולה במחלה נדירה שגורמת להצטברות גידולים במערכת העצבים, - נוירו?
פיברומטוזיס. אמרו שהגידולים לא ממאירים, והמשכתי לחיות עם זה. בגיל ההתבגרות זה התחיל להשתולל, בעיקר בשוק ימין". היא עוצרת את שטף הדיבור שלה. החיוך המקסים מתחלף בעצב גדול. "אני זוכרת שהתמודדתי עם שתי חזיתות. היו את הרגעים האלה שאמא עמדה מול המראה ומדדה פאה, אחרי שהיא היתה חוזרת מאשפוז. ואני, ילדה מתבגרת ורגישה וחרדה לאמא, הייתי עומדת שם בצד ומתבוננת בה. הרי לא ידעתי בדיוק מה מצבה, ולמה אבא שלי, אריה, טס כל הזמן לחו"ל להביא לה כל מיני תרופות. ומה זה פאה, פתאום? אנחנו בית דתי, ואמא הולכת עם כיסויי ראש, לא?
"והיו הרגעים שלי. ילדה רזה בגיל ההתבגרות שהגוף שלה משתנה והגידולים הולכים וגדלים בתוכו, ואני צריכה ללבוש תמיד חצאית ארוכה ולהסתיר את הרגליים". לפני כל בחינת בגרות הייתה מתקשרת לבית החולים לאמא. אומרת הלו, ושותקת. ומחכה. ואחרי כמה שניות של שקט, אמא שלה, במאמצים אדירים, הצליחה להגיד "בהצלחה". והיא שאפה את זה פנימה והלכה עם זה למבחן. "כשהיא מתה, סיפרו לי שהיו לה ימים קשים מאוד בבית החולים, וכשהייתי מתקשרת היא הייתה אוספת את כל הכוחות שלה ואומרת לי את המילה הזאת. מילה אחת".

כהן אומרת שחיה תמיד בהכחשה מלאה שיש כאן סיפור עם מוות. הרי היא אלופת העולם בהדחקות. "אבא עשה תמיד הכל שאמא תחזור, אפילו הכין לה חדר עם מזרן ביצים, בלוני חמצן, כל הציוד הנדרש כדי שאמא תוכל להיות בבית. שבוע לפני המוות, אבא אמר שהטיפול בה לא עובד. את המילה 'סרטן' לא אמרו בבית שלנו. היה גם יום אחד שפשוט נשכבתי שם על מזרן הביצים והתפרקתי מבכי לגמרי. עד הסוף". בוקר אחד, כשהייתה בת 17 וחצי, ואבא היה עם אמא בבית החולים, התקשרה אחות מהמחלקה ואמרה לה שהיא צריכה להגיע לשם בדחיפות. "אמרתי לעצמי, איזה להגיע, יש לי לימודים על הראש. עוד לא הבנתי כלום. לא הבנתי שאמא שלי מתה".

כהן נתנה נשיקה אחרונה לאמא בבית החולים ונפרדה ממנה. המוות הזה שינה את חייה מן הקצה אל הקצה. היא נכנסה לתקופה של חיפוש עצמי כואב ושקעה בעצב תהומי. "היו לי שנים קשות מאוד. הגידולים צמחו, עברתי שני ניתוחים. בכיתי המון באותה תקופה, היו לי הרבה שיחות עם אלוהים. אחרי השירות הלאומי התחלתי ללמוד לתואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר?אילן, וזה הכניס בי קצת שפיות ומשמעות לחיים. באותן שנים גם חזרתי בשאלה". לפני כשמונה שנים עברה כהן ניתוח קשה להסרת גידול מירך ימין. חודש אחרי הניתוח, כשעוד הייתה מאושפזת בבית החולים, קרס עורק ראשי שלה ברגל, בגלל זיהום. היא הובהלה שוב לחדר הניתוח.
"בלי שום הכנה, מנטלית או פיזית, הרופאים קטעו לי את הרגל. זאת הייתה בשבילי טראומה קשה. הבנתי מיד שנגמרו הימים של המקל שבו נעזרתי, או הקביים. זהו, עכשיו אני בלי רגל, ומתחילים חיים חדשים.
"הייתי כל הזמן על משככי כאבים וצרחתי שם כמו משוגעת. הגעתי עד קריסת מערכות וכבר עצמתי עיניים, חשבתי שזה הסוף. קראו למשפחה שלי להיפרד ממני. עד היום אין לי ממש הסבר, אבל הגוף לא רצה להרים ידיים. אולי זאת הנפש. פקחתי את העיניים והתעוררתי לחיים". היא ידעה ימים קשים מאוד. היו רגעים שבהם רצתה למות, שלא הצליחה למצוא שום תקווה. אבל כשהגיעה לשיקום בתל השומר, וראתה איך הצוות נלחם עליה, מצאה את הכוח להמשיך. לא לוותר.

"לא אשכח שם לעולם את זרם המים כשעשיתי שם מקלחת. זה היה בשבילי כמו זרם החיים. הם היו שם מדהימים ולא ויתרו לי. הייתי צריכה ללמוד כישורי חיים שונים לגמרי: לקום מהמיטה אל כיסא הגלגלים, לעבור מהכיסא למיטה, לימדו אותי אפילו איך להתלבש. הכל מהיסוד. הכל הכי בסיסי שאפשר. לעולם לא אשכח איך ד"ר דנה מרגלית החזיקה לי את היד בחום בזמן שעשו לי טיפולים.
"בלילות הייתי עצובה מאוד. אמא חסרה לי מאוד. הדבר היחיד שהוציא אותי אז מעט מהבית לכמה ימים בשבוע היה כשהתחלתי ללמוד לתואר שני בעבודה סוציאלית. החלטתי לעשות את התזה שלי על אנשים שחולים במחלה כרונית פרוגרסיבית, על פסיכולוגיה חיובית וצמיחה ממשבר. חקרתי 15 חולים בטרשת נפוצה, ודרכם למדתי הרבה על החיים. הם סיפרו לי על ההתחברות שלהם לעצמם דווקא אחרי גילוי המחלה ועל שינוי התפישה העצמית: עד שידעו שהם חולים הם כל הזמן דאגו לאחרים, ופתאום הם הבינו שעכשיו זה הזמן לעשות לעצמם טוב".

"עמיטל היא אישיות מיוחדת", אומרת ד"ר ליאורה פינדלר, ראש מגמת השיקום בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר?אילן. פינדלר ופרופ' רויטל גרוס ז"ל ליוו את כהן בלימודי התואר השני, בבחירת התזה ובכתיבתה. "האישיות שלה עזרה לה להתגבר על כל הנסיבות הטרגיות של חייה. זכיתי ללוות אישה יוזמת, אמפתית בצורה יוצאת דופן, תומכת, כזאת שתמיד תפתור את הבעיות בלי לשפוט את האדם שמולה, תמיד עם הפנים קדימה". כהן אומרת שהתזה העצימה אותה ברמה הכי גבוהה שאפשר. "קלטתי, דווקא מהקושי של המרואיינים שלי ומההתמודדות שלהם, מהו טעם החיים. קלטתי שיש תקווה ושאפשר לפלס נתיבים לאושר".

בבוקר ההוא, לפני חמש שנים, כהן בכלל רצתה לבטל את ההרצאה שלה בקורס יחסי מטפל?מטופל במכללת רידמן בירושלים. ידה נשלחה אל השפופרת, להודיע על ביטול.
כשהיא נזכרת ברגע הזה, היא מותחת את שתי הידיים הכי קדימה שהיא יכולה, וחיוך שובה נמרח שוב על שפתיה. "הייתי אז בדיכאון. חשבתי, מה אני צריכה עכשיו את הנסיעה הזאת לירושלים. רציתי רק להישאר בבית, עם עצמי, עם המחשבות. בסוף נסעתי, בלי חשק, ונתתי את ההרצאה". באולם ההרצאות ישב עמינדב כהן, סטודנט שנה ד' לרפואה סינית. הוא הקשיב לדבריה, אבל גם הביט היישר לתוך עיניה. "היה בה משהו אצילי מאוד ועוצמתי, אבל בעיניים שלה ראיתי גם ייאוש", הוא מספר. "הרגשתי שהיא נוגעת בי, שהיא מתקילה אותי. הסתקרנתי. החלטתי שאני רוצה לשמוע עוד, לדעת מי זאת האישה הזאת שיושבת מולי".

כהן שומעת את הדברים ומחייכת. "חמוד כזה", היא מפטירה. "אתה יודע, האמת היא שראיתי אותו תוך כדי הרצאה. הוא הרי חתיך הורס, והוא בלט שם בין הסטודנטים. מובן שלא חשבתי על כלום, סתם היה נעים להתבונן עליו".
עמינדב (33) לקח את הדברים צעד אחד קדימה. "לא לגמרי יכולתי להיפרד ממנה. ליוויתי אותה ליציאה, אפילו שהייתה לה פיליפינית שעזרה לה, ושאלתי אותה לפני שעזבה אם היא השאירה טלפון למישהו. רציתי שתהיה לי דרך להגיע אליה שוב. היא ענתה שיש את הנייד שלה לאחת החברות במכללה, ואני נרגעתי".

כהן: "לא חשדתי בכלום. חשבתי, מה לי ולאהבה, הרי אני רק רוצה להיות נורמלית ולחיות, להתגבר על הגידולים שיש לי ברגל שמאל. הייתי אז בקשר עם רופא משיקגו כדי שינתח אותי ויציל לי את הרגל, וזה מה שעניין אותי אז.
"אחרי כמה שבועות, בחג השבועות, עמינדב סימס לי 'חג שמח'. שוב, לא חשבתי כלום. סליחה, מה יש לחתיך כזה שווה, שבטח כל הבנות רודפות אחריו, לחפש אצלי? חשבתי שאולי הוא רוצה להיות ידיד שלי". אבל עמינדב התעקש. הוא המשיך להתקשר. "התחלנו לדבר בטלפון, והיה חיבור טוב. אני עדיין הייתי סקפטית. גם לא רציתי להיקשר ואז להיפגע. אמרתי לעצמי, אין לי כוח להישבר שוב". כהן גרה אז ביחידת דיור צמודה לבית של אבא. בפעם הראשונה שעמינדב בא אליה הביתה, הוא נראה לה מין ילד טוב כזה. "גם הוא גדל בבית דתי, גם הוא חזר בשאלה, איש עם ערכים. הסתכלתי עליו, ואני זוכרת שחשבתי: נו, אלוהים שולח גם מתנות יפות, אוקיי. אבל מי חשב אז על זוגיות?"

לאט לאט, הקשר ביניהם הלך והתהדק. "היה לנו נחמד יחד. התחלתי להרגיש משהו. הרגש התחיל להאפיל על הראש. ונפתחתי. וזה היה לי מוזר שעמינדב בעניין. שהוא איתי. עשיתי לו מלא מבחנים. חקירות. אמרתי לו ביושר: אני בכיסא גלגלים, נלחמת במחלה לא פשוטה ולא יודעת מה יהיה איתי. למה אתה צריך להכניס ראש בריא למיטה חולה?
"אבל הוא לא ברח. גם אחרי שהיינו בקשר אינטימי יותר, הוא נשאר. וזה שימח אותי מאוד. הרגשתי שקרה לי משהו גדול מאוד. שיש לי אהבה, והיא לגמרי מנצחת את הכל".
עמינדב שומע אותה ומחייך חיוך מבויש. "נכבשתי", הוא אומר.
"כשהייתי סטודנט, הייתי שובב. יצאתי עם הרבה בנות. אבל זה לא עשה לי את זה. לא היה שם עומק. עם עמיטל זה קרה לי. כל מי שרואה אותה, כל מי שנמצא במחיצתה כמה שעות, פשוט נכבש. היא אישה כובשת.
"לאמא שלי לא היה פשוט בהתחלה עם הזוגיות הזאת, אבל זה היה רק ל?24 שעות. אתה יודע למה? כי אחרי שהיא פגשה אותה, זה קרה גם לה. יש בה אצילות והרבה טוב, והרגשתי שסוף סוף יש לי אהבה. אהבה אמיתית, לא יציאות מזויפות וחסרות תוכן".

אבל בטח היו לך מחשבות איך זה יהיה

"כן, היו מחשבות והיו דילמות, המצב שלה וזה שהיא בכיסא גלגלים אולי הרתיע אותי קצת, אבל הרגש סימן לי להישאר. נקשרתי אליה. יכולתי לקחת את הרגליים שלי וללכת, אבל רציתי להיות מאושר". והיא רצתה להיות בטוחה. אז היא בחנה אותו מכל הכיוונים. "אני חובב אתגרי שטח, טיולי ג'יפים, אקסטרים, טרקטורונים, הכל. והיא לא עזבה אותי. 'תגיד, נראה לך שאני יכולה לעשות את זה, במצבי? תסביר לי בבקשה איך'. לא ויתרתי לה. 'אין מצב שאת תהיי קורבן. את באה איתי'. והיא באה, והתחלנו לצאת לטיולים משגעים בטבע. בג'יפים, טרקטורונים - הכל היא עשתה. לא היה מאושר ממני.
"במילואים אני ביחידת האלפיניסטים, ויש לנו פרויקט אזרחי לילדים נכים ולנכי צה"ל, שבו אנחנו עושים איתם גם סקי. כשעמיטל הצטרפה אלינו והתחילה לגלוש איתנו, זה ריגש אותי. אני זוכר שחשבתי לעצמי שהיא גיבורה אמיתית". אחרי שנה יחד, הם החליטו להתחתן. "בחתונה עצמה בכיתי", היא אומרת. "יש את הקטע הזה ששמים את ההינומה, ועמינדב שם והלך וחזר, וברגע הזה, אמא שלי היתה הכי חסרה לי. אבל הייתי גם שמחה מאוד שם, ידעתי שזכיתי, קודם כל בבן אדם. אחד שבאמת אוהב אותי, ואת החיוך שלי, ואת מה שיש בי בפנים".

עמינדב: "היו לי חברים ששאלו אותי למה אני נכנס לזה. אמרתי להם: זה נורא פשוט, טוב לי איתה. אנחנו עושים כמעט הכל יחד. אם בא לנו ללכת למסעדה, אנחנו הולכים, יש מספיק מקומות נגישים לנכים, ואם בא לנו לצאת לטיול שטח, היא באה איתי. בבית שלנו הכי נעים לנו יחד. יש לנו אהבה".

לפני כשלוש שנים נכנסה כהן להריון, אבל אחרי שבעה שבועות נאלצה לעבור הפלה. "אחרי זה הרופאים הגיעו למסקנה שבגלל המצב שלי, עדיף שלא ננסה שוב הריון. ואז התחלנו לברר על אם פונדקאית.
"שלחנו אי?מיילים לכל מיני מקומות, בעיקר לנשים במגזר הדתי. חשבנו שיהיה מתאים למצוא אישה הגונה עם ערכים טובים. לשמחתנו, מצאנו מישהי מקסימה ומתאימה, והוועדה לנשיאת עוברים במשרד הבריאות אישרה לנו להתחיל את התהליך איתה. אני אעבור עכשיו טיפולים ושאיבה, בתקווה שהביציות המופרות ייקלטו ברחם שלה. זה מציף אותי ברגשות, אין מאושרת ממני לצאת לדרך הזאת". א', בשנות העשרים לחייה, היא האישה שתישא - אם הכל יצליח - את ילדם של כהן ועמינדב. "לא חשבתי מעולם שאהיה פונדקאית", היא אומרת. "יש לי בעל ושלושה ילדים מקסימים משלי, וברוך השם, הכל בסדר אצלנו. אבל ראיתי את המודעה שעמיטל ועמינדב פירסמו, וידעתי שזאת אני. הייתה לי תחושת בטן חזקה, והלכתי איתה.
"נפגשנו, והחיבור קרה מהר מאוד. אחרי שתי פגישות כבר החלטנו שאני אעשה את זה בשבילם, הם זוג מקסים, וזו שליחות עבורי. אני לא עושה את זה בשביל הכסף, אבל אני חושבת שזה לא נכון לעשות תהליך כזה מורכב ורגיש וחשוב בלי תשלום. בלי נתינה משני הצדדים". א' מקווה שהיא אכן תהרה מהביצית המופרית של כהן. "אני יודעת שאתייחס להריון הזה בדיוק כמו שהתייחסתי להריונות הפרטיים שלי, ותודה לאל, הם היו מוצלחים. יש לי תחושה של מימוש עצמי בתהליך הזה ואני מרגישה שזה משרת גם אצלי דברים שחשובים לי בחיים".

כהן הספיקה בשנים האחרונות לעבור בהצלחה עוד שני ניתוחים גדולים ומוצלחים ברגל שמאל, אצל המנתח המומחה בשיקגו. עכשיו מצבה טוב. לפני כמה חודשים טילפן אליה מנהל מוסד "רעות - דלת פתוחה" בתל אביב, ד"ר עומר פורת, שהכיר אותה. הוא סיפר לה שהוא מסיים את תפקידו, ושאל אם תרצה להחליפו. "הופתעתי מאוד ושמחתי מאוד. לא רק כיוון שחיפשתי עבודה אלא כי ידעתי שזה המקום הכי מתאים לי. זאת יוזמה חשובה וייחודית של האגודה הישראלית לתכנון המשפחה והמרכז הרפואי?שיקומי רעות בשכונת יד אליהו. אנחנו נותנים בחינם ייעוץ, הכוונה וטיפולים לצעירים בעלי נכויות גופניות. יש בצוות שלנו רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים מיניים, רופאים מומחים בשיקום מיני, גינקולוגים. אנחנו מדריכים את בעלי המוגבלויות איך ליצור קשרים חברתיים וזוגיים, איך לגשת למיניות בלי לפחד ממנה וכו'. אנחנו לא משרד שידוכים, הטיפול כאן עמוק ויסודי. לאנשים האלה מגיע לתת ולקבל אהבה. הסיסמה של הקמפיין החדש שלנו תהיה: 'אין מגבלה לאהבה'.
"לנכים יש קושי גדול להגיע ולחשוף את עצמם כדי לטפל בבעיות שלהם. לא קל להביא למודעות שלהם שיש מקום כזה שנותן להם כלים מעשיים ביצירת קשרים".

רינת גבאי (39), נכה שהגיעה לסניף של "רעות - דלת פתוחה" בתל אביב, פגשה שם את כהן. "אני מוגבלת בארבע הגפיים שלי זה עשר שנים", היא מספרת. "החיבור שלי לעמיטל היה מיידי. יש הבדל עצום בין מנהל רגיל לבין העובדה שעמיטל היא מנהלת שחוותה כמוני מה זה לעבור שינוי גופני ומנטלי משמעותי כל כך.
"היא היתה איתי בכל. ראיתי בה דוגמה אישית, והבנתי שאפשר באמת לזכות באהבה אמיתית, ושזה מגיע לי. היא תמכה בי, ייעצה לי, ובעיקר דחפה אותי להאמין בעצמי, ביכולות שלי. במי שאני. לא מזמן היתה לי מערכת יחסים עם גבר מקסים ובריא, והרגשתי שאני נאהבת ונחשקת, למרות המגבלות הגופניות שלי. היתה לו המון אהבה אלי, אל מי שאני. גם אחרי שנפרדנו, היו לי לא מעט מחזרים. זה בגלל האמונה שאני שווה".