סוד הקסם של "מאסטר שף"

בתוכניות טלוויזיה, בדומה לספורט, הגורם המרכזי לחיבור עם הקהל הוא ההזדהות. כשספורטאי שצמח מהשכונות מגיע לתהילת עולם, קל להזדהות איתו. הוא מספק תקווה לחלומות של כל אחד. גם בטלוויזיה זה עובד, כל שכן כשמדובר בתוכנית בישול, מכיוון שהאוכל הוא משהו יותר בסיסי ממוסיקה, מריקודים או מהחלום להתפרסם סתם.

הדבר היחיד שיכול לנצח תוכנית על אוכל הוא תוכנית על מפלס הכנרת, נושא שמעסיק את כולנו כל הזמן. בינתיים, תוכנית הגמר של "מאסטר שף" גרפה 46.6 אחוזי צפייה - יותר מ-50 אחוזים ברגע השיא - ויש לכך לא מעט סיבות, שרובן ככולן מתנקזות לכיוון אחד - הנגישות. הנגישות לחלום, הנגישות למתמודדים ואפילו הנגישות לאוכל. לעומת תוכניות ריאליטי אחרות "מאסטר שף" היא נטולת פומפוזיות. התוכנית חסרת פוזה, מלאה חום אמין וגם המתמודדים יודעים שייקח עוד זמן רב עד שבאמת יוכלו לקבל את התואר שף. ב"כוכב נולד" ו"האח הגדול", לעומת זאת, מתקבל הרושם שהזוכים יכולים להופיע בהיכל נוקיה או להגיש תוכנית טלוויזיה כבר ביום שאחרי.

יש משהו מאוד אישי באוכל. כשמתמודדת מגישה מנה שמוכרת מהבית, התחושה היא שנכנסו אלינו למטבח. לוקח הרבה זמן לחובבת בישולים ממוצעת לאזור אומץ ולהגיש אוכל שהיא הכינה. עד שזה קורה סביר להניח שתגיש משהו אוניברסלי ולא קציצה אותנטית. כשאחד השופטים מחמיא לבישול ביתי זה כמעט מחמאה אישית. אילו לשר האוצר היה שקל בכל פעם שהמשפט "ככה בדיוק גם אני עושה את זה" היה נאמר בסלון של הצופים, הגירעון בקופת המדינה היה מצטמצם משמעותית.

על הנייר התוכנית הזאת אמורה להיות בעייתית, מהסיבה הבסיסית שאי אפשר לטעום את האוכל, מה שהופך את השופטים לאוטוריטה מוחלטת. אף על פי כן ייתכן מאוד שדווקא זאת הסיבה להצלחה. ב"כוכב נולד" הקהל בבית הופך למבין במוסיקה, כפי שבכדורגל כולם הופכים למאמנים גדולים. אפילו ב"האח הגדול" מפתחים יחסי אהבה-שנאה עם המתמודדים על כלום. ב"מאסטר שף" - העין אוכלת. זה משאיר את הצופה בעמדת צפייה נטו. במקום חיסרון זה הפך ליתרון. יש אמונה מלאה בשופטים. גם אם יהיו טענות, אפשר בתוך רגע לסתור אותן במשפט "הרי לא טעמת את האוכל". חוסר האונים הזה מחייב אותנו להיצמד למסך ולהתפלל להצלחת המתמודד המועדף עלינו, שגורם להכי הרבה הזדהות.

ואם כבר להתפלל - כשג'קי אזולאי הודחה נרשם פיק של 52.3 אחוזי רייטינג. היא הצליחה להגיע אפילו לציבור שלא צופה בטלוויזיה. דודה שלי, אישה חרדית, והבנות שלה הטריחו את עצמן להגיע לשכנה כדי לצפות בג'קי בגמר. לא רק כי היא דתייה. ג'קי מייצגת את הבשלנית שחיה במטבח, כל היום על הסירים ובבישולים במקום שבו אסור לחלום (זה פשוט בלתי אפשרי מבחינה טכנית, אחרת האוכל יישרף). מתוך זה, כשהאוכל טעים ומגיעות המחמאות - החלום ממריא.

"מאסטר שף" מאפשרת לעוף עם החלום, מעל לסירים, בשיא העייפות של הבישולים של יום שישי. בערב, בארוחת שבת, יש תחושה של "אמא - גם את יכולה להשתתף בתוכנית". החלום הוא בסך הכל לבשל. זה צנוע הרבה יותר מהגאווה המובנית שיש בכל חלום ריאליטי אחר.