לפני כמה שבועות הלכתי לאסוף את מאיה, הבת הקטנה שלי, מהצהרונית בגן, ואחת העובדות, שראתה אותי בפעם הראשונה, קראה לילדה ואמרה: 'מאיה, סבא בא לקחת אותך'. פתאום היתה מין דממה באוויר. שאר ההורים שהיו לידי והצוות של הגן כאילו התעלמו מההערה שלה, והקטנה אפילו לא תיקנה אותה ואמרה לה שאני אבא שלה ולא סבא שלה, אלא פשוט שתקה ונתנה לי יד. זה היה מין רגע כזה של, אוקיי, בואו לא נעשה מפליטת הפה הזאת דרמה גדולה".
שמואל וילוז'ני מדבר מאחורי משקפי שמש כהים, שמסתירים זוג עיניים טרוטות. "בלילה הקודם היא העירה אותנו בשלוש לפנות בוקר בגלל שכאב לה הגרון, ומשבע בבוקר ישבתי על הטלפון לאתר רופא זמין, כדי להבין אם זה איזה חיידק". פתאום אבא?סבא מזנק ממקומו ומתחיל להסתובב בחדר במעגלים. "אני נורא עייף, אנחנו בשעה לא הגיונית של הבוקר, הראיון הזה הוא על אחריות הקוראים בלבד, ויש לי בערב עוד פרמיירה להצגה 'אנטי' בתיאטרון גשר. בכל מקרה, איפה היינו?"
חשבו שאתה הסבא של הבת שלך.
"כן, כן. נו, טוב. כבר השלמתי עם זה שזה חלק מהמחיר שמשלמים על הורות מאוחרת".
מה זה מאוחרת?
"לפני שלושה שבועות חגגתי יום הולדת 59, יש לי ארבעה ילדים בני 17, 15, 11, והקטנה בת 5. תעשה את החשבון לבד. הפכתי לאבא בפעם הרביעית כשהייתי בן 54, בזמן שרוב החברים שלי כבר הפכו לסבים. אולי כלפי חוץ אני נראה שמור, אבל כלפי פנים אני שבר כלי. אני כמו רכב של בטר פלייס שאוזלת לו האנרגיה ונמצא בהידרדרות תמידית. אני נשכב עם הקטנה על הרצפה לבנות פאזל ולא קם. מזל שיש לי בנים גדולים שמתחשבים בי ועוזרים לי לקום".
זה היה בתוכנית העסקית שלך, לעשות ארבעה ילדים?
"זה לא היה בשום תוכנית, ובטח לא בתוכנית העסקית, כי מבחינה עסקית, להיות אבא לארבעה זה לא טוב בכלל. זה לא להגדיל בשקל תשעים אלא באלפי שקלים. כל חודש. כמובן, הכל יכול להיראות אחרת אם אקשור אותם לאיזה עמוד ואעביד אותם בייצור אנרגיה חשמלית, או משהו בסגנון הזה. באופן אישי, אני דוחק בגדולים לעבוד, להביא פרנסה הביתה, להתפתח. בכלל, אני מחביא להם את אמצעי המניעה, מתוך תקווה שהם יהפכו אותי לסבא עוד בימי חיי. שמעתי שלהיות סבא זה האושר האמיתי".
אז אני מבין שעניין ריבוי הילדים לא היה מהלך מתוכנן.
"זה הלך ככה: עשינו את הילד הראשון, הוא היה הצלחה מסחרית, ואז רצינו בת. יצא עוד בן. היינו צריכים לקרוא לו רינה ולסיים את הסיפור, אבל התעקשנו שבאמת תהיה לנו בת, אז החלטנו לעשות עוד ילד, ואז הגיעה שירה, הבת המיוחלת. כשהיא גדלה והבנו שזהו, ולא יהיו יותר תינוקות בבית, אמרנו 'יאללה', ועשינו עוד אחת לפני חמש שנים".
הספק מרשים.
"בהתחשב בעובדה שעד גיל 40 הייתי רק אני ואפסי ועשיתי כל מה שהתחשק לי בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, זה בהחלט מרשים. פעם הייתי אגואיסט אמיתי. הייתי קם בבוקר, עובד למען עצמי ועסוק בקריירה שלי ורק בעצמי. אמנם מעולם לא עשיתי סיבוב מסביב לעולם, אבל המסע העולמי שלי היה בקריירה שלי: הבאתי את הסטנד?אפ לארץ, ביימתי, כתבתי, שיחקתי בכל התיאטראות, הייתי חבר מועצת עיריית תל אביב ורצתי לכנסת עם הירוקים. הרווחתי כסף, ואת כל מה שהרווחתי גם ביזבזתי, בלי לשים שקל בצד. לא חשבתי צעד אחד קדימה. גם מערכות היחסים שהיו לי לא היו אף פעם מחייבות. הייתי יכול להיות עם מישהי, אבל זה היה כל הזמן 'לבדוק אם זה זה', ואז להחליט שלא מתאים ולהמשיך הלאה. ראיתי רק את ההווה. ככה חייתי עד גיל 39, כשהגיע המפץ הגדול".
ראית את האור?
"הגעתי לאושוויץ עם אבא שלי. בשנת 1992 נסעתי עם אבא שלי, ניצול שואה, למחנות ההשמדה. גם תיעדתי את זה בסרט 'אבא'לה בוא ללונה פארק'. ושם פתאום הסתדר לי הראש, כשראיתי את תעודת הלידה של אבא שלי חתומה בידי סבא שלי, ששמו שמואל וילוז'ני, וגם את התיעוד האחרון שלו - מסמך נאצי, עם צלב קרס, שמתעד את המעבר של סבא שלי מבלוק 24 למשרפות. סיבה הפטירה הרשמית שלהם היתה 'מחלה'. הרי הנאצים לא יכלו לכתוב גזים או משרפות. פתאום, ברגע אחד, הבנתי את ההיסטוריה המשפחתית, את כל מה שהם עברו, מאיפה אני מגיע, ושאין לי זכות לגדוע את השושלת שלנו, ששרדה את התופת. זה היה כמו בום על?קולי בראש ובלב, שהרעיד את כל אמות הספים.
"נסעתי לשם בתור הרווק התל?אביבי האולטימטיבי, וכשחזרתי היה ברור לי שבתוך שנה?שנתיים אני מתחתן ומקים משפחה. באושוויץ הבנתי שיצאתי מדעתי ושדעתי חזרה אלי. חזרתי לארץ ושיניתי את כל תדר החשיבה שלי, הייתי מכוון מטרה. אחרי שנה וחצי, איריס הגיעה אלי".
גופייה הפוכה כדי לזכור
באופן מקרי בהחלט, הראיון הזה מתקיים בבוקר יום השואה הבינלאומי, מה שנותן משנה תוקף לסיפור המפץ הגדול של וילוז'ני. בימים אלה הוא מגלם בסידרה הקומית "בלתי הפיך" את האדם שהיה יכול להיות היום, אבל לא נמצא בו עוד: חזי, כבן 50, חבר של ההורים הטריים רונה (עדי אשכנזי) ואודי (מולי שולמן), בעל בית קפה, גרוש פלוס ילדה בת 10, שצמוד לבחורות שצעירות ממנו בכמה עשורים.
"אני מגלם את החלום של כל גבר. להיות משוחרר מעול הנישואים ומגידול הילדים ולצאת עם פרגיות. אני מניח שיש הרבה גברים שרואים את זה ואומרים לעצמם: 'הייתי מתחלף איתו'".
אתה היית מתחלף איתו?
"לא, לא. ממש לא".
מפחד מהתגובה של אשתך?
"לא. להפך. אני חי בהסכמה עם כל הדמויות שלי, ובאישור מאשתי. תבין, זה Win-Win מבחינתי. יש לי אישה אהובה וארבעה ילדים בבית, ויש לי רומנים ברשות, בתיאטרון ובטלוויזיה. עכשיו, לדוגמה, בהצגה 'קיזוז' בקאמרי, שעוסקת ברומן בין חבר כנסת מהימין לחברת כנסת מהשמאל ערב הצבעה על פינוי שטחים, אני נכנס כל ערב למיטה עם לימור גולדשטיין. ויש לי אישור מהבית! מה צריך יותר מזה?
"זה מזכיר לי שלפני בערך עשר שנים הילדים הגיעו לראות אותי בהצגה 'פרק ב'', שגם בה שיחקתי עם לימור. הם ישבו בשורה הראשונה, וכשהיתה לי נשיקה איתה, קלטתי אותם בזווית העין נוזלים מהכיסא, מההלם. אחרי ההצגה אחד הבנים שאל אותי אם אמא יודעת על הנשיקה. אמרתי לו שאמא יודעת על הנשיקה, אבל היא לא יודעת על שאר הדברים".
ההיסטוריה מלאה בשחקנים שהתבלבלו מהמציאות המדומה הזאת. בכל זאת אתה גבר בגיל העמידה, הגיל הקלאסי למשברים.
"אני כל כך עסוק, שאין לי זמן להיות במשבר או לחשוב על משבר. אין לי זמן לנשום. אני נושם בין המילים שאני מוציא מהפה. תן לי לגלות לך סוד קטן: הגופייה שאני לובש מתחת לחולצה בהצגות תמיד הפוכה. פעם המלבישות עוד היו רודפות אחריי לבמה ואומרות לי להפוך, אבל אני מתעקש לעלות ככה. אתה יודע למה? כי זאת התזכורת שלי לעצמי שהכל הצגה. הכל. הדמות, מחיאות הכפיים, התהילה. זה כמו שברומא העתיקה המצביא היה חוזר לאימפריה מעוד כיבוש ומאחוריו היו צועדים העוזרים, שהיו מזכירים לו שהקיסר הוא השליט, ולא הוא. זאת תזכורת קטנה לעצמי שהשתן לא יעלה לי לראש ושלא אתבלבל מכלום. חוץ מזה, על מה אני אתלונן? טוב לי בחיים שלי. כן, אני עייף, אין לי זמן לעצמי ואני עובד בלהיות הורה, אבל אני מאושר".
בסדרה, בני הזוג כמהים למעט זמן איכות, בלי התינוקת. איך מוצאים זמן איכות עם ארבעה ילדים?
"המושג הזה לא קיים אצלנו. נמחק מהלקסיקון".
נו, ברצינות.
"ברצינות. אתה רוצה לדעת מתי היה לי זמן איכות לאחרונה? הלילה, בשלוש לפנות בוקר, אחרי שהילדה הלכה לישון, אז דיברנו קצת. וגם כשאנחנו נוסעים לסופרמרקט בלי הילדים, ומדברים בדרך. האמת היא שכשיש לך כל כך הרבה ילדים, זמן האיכות האמיתי הוא בשירותים".
מתי היית בפעם האחרונה בחו"ל?
"לא זוכר. לדעתי בערך לפני עשר שנים, כשנסעתי להופיע עם ההצגה שלי 'בצהרי היום'. אני חייב לתת את הקרדיט לאשתי, שעשר שנים מחייה נשארה בבית והתמודדה איתם, וגם מתמודדת איתם בערבים כשאני מופיע. אני תורם את תרומתי, אבל אין ספק שמרבית העול נופל על כתפיה בזמן שאני ממשיך להגשים את עצמי. רק בשנים האחרונות היא חזרה לשוק העבודה ועובדת בתור שיננית. מצד שני, לא משנה מתי אלך לישון, אני כמעט תמיד אקום בבוקר, אראה אותם ואקח אותם לגן או אקפיץ לבית הספר. בכלל אני מרגיש שהפכתי בשנים האחרונות להיות 'וילו הובלות'. 'תיקח אותי', 'תחזיר אותי', תאסוף אותה' וכו'. לפעמים אני חושב להוסיף על הדרך נקודות חלוקה של עיתונים וחבילות ולעשות כמה ג'ובות. בכל זאת, צריך לפרנס ארבעה ילדים.
"החלום הכי גדול של חיי הוא לפתוח במרכז תל אביב 'בית ילדים', כמו שהיה פעם בקיבוץ, ולשלוח לשם את הילדים, שיעשו רעש ובלאגן וייתנו לנו זמן לנוח. במחשבה שנייה, אולי לפתוח בית הורים? שהילדים יישארו בבית ואנחנו נצא לאיזה לילה שקט במרכז תל אביב? זה סוג של סטארט?אפ, לא?"
עושה רושם שההורות משאירה אותך צעיר. קשה לא להתפעל מהעובדה שאתה על סף גיל 60 ונראה צעיר וחטוב בצורה מעוררת קנאה.
"זאת אשליה. אני כולי מתפרק. אני שומע את הזרם שלי בשירותים לעומת הזרם של הבכור, וזה נשמע מקרטע כמו המזרקה של אגם בדיזנגוף. אני די גמור. הפער המנטלי ביני לבין הילדים הוא עצום. בדיוק אתמול סיפרתי לילדים על התקופה שבה לא היו לנו טלפונים ניידים, והם לא הבינו על מה אני מדבר. אין לי גישה לכל המכשירים החשמליים החדשים, ובזמן שאני משתמש בלפטופ שלי בתור טוסטר ללחם, הילדה הקטנה כבר פותחת, משחקת ולוחצת על כל מיני מקשים. אני שייך לדור אחר, ומולם אני מרגיש את זה טוב טוב".
ואם היית שואל את הילדים איזה אבא אתה, מה הם היו אומרים?
"שאני אבא מדהים. חסר להם שלא. אני באמת מתאמץ. האמת היא שלפעמים אני חושב שהם נשארים איתי רק בגלל שאני מפורסם. אם היו קוראים לי בשם אחר, אני לא כל כך בטוח שהם היו נשארים איתי".
מודה בכל בוקר, ומתחיל לקלל
בגיל 13, בזמן שלמד בפנימיית הדסים ("ההורים שלי עבדו שם"), וילוז'ני החליט שהוא רוצה להיות שחקן. עשור אחר כך הוא כבר למד משחק בבית צבי, ועם סיום הלימודים לוהק לתפקיד מרכזי בהצגה שייקספירית בתיאטרון הבימה. לא פחות. כמה שבועות לאחר מכן הודח מהתפקיד, שלמעשה הובטח ללא ידיעתו לשחקן אחר. וילוז'ני הוסט לתפקיד ניצב בהצגה. השבר היה גדול. "זאת היתה חוויה מטלטלת ומשפילה, אבל היא לימדה אותי הרבה על האכזריות של המקצוע, ועל כמה שהדברים והמעמד הם נזילים".
מאז הוא לא מפסיק לשחק. באמצע שנות ה?80 ייבא לישראל את הסטנד?אפ, והיה מחלוצי הז'אנר. בהמשך השתתף באינספור הצגות בכל התיאטראות, כולל בהצגת השלאגר "משרתם של שני אדונים", שהפכה אותו לכוכב מהשורה הראשונה. הוא הגיח לקולנוע ולטלוויזיה וצבר קילומטרז' מכובד, ובעיקר הצליח להמציא את עצמו בכל פעם מחדש. בימים אלה הוא משתתף בסידרה של רשת, משחק את הדוד שמואל ב"רחוב סומסום" בערוץ "הופ" ("היום אני מתייעץ עם הילדים על הבחירות שלי, ובעניין הזה היתה בבית התלהבות רבתי"), משחק ב"קיזוז" בקאמרי ובהצגה הדרמטית "אנטי" בתיאטרון גשר. בין לבין הוא רץ עם מופע הסטנד?אפ הפרטי שלו ("עכשיו זה בהקפאה בגלל שאין לי זמן פנוי, אבל אם יהיו פניות מאנשים פרטיים שרוצים שאופיע בפניהם בארבע לפנות בוקר, אשמח לעשות את זה"), ומגיח להופעות אורח בערוץ הקבלה במסגרת התוכנית "שיחות עם הרב לייטמן בנושא תהילים".
ערוץ הקבלה???
"לפני כמה שנים חבר סיפר לי על משהו מעניין שמתרחש בפתח תקווה בלילות, קומץ אנשים שמתאגדים ולומדים קבלה. הלכתי כמה פעמים והיה מרתק. לצערי, העומס שלי לא מאפשר לי להגיע לשיעורים הליליים, אבל עודדתי אותם לשדר את זה בשידור חי בטלוויזיה, ובכל פעם שהם קוראים לי לדגל אני שמח לתרום את תרומתי".
נשמע שאתה במקום מספק מאוד.
"תשמע, לא האמנתי שאהיה שחקן כשאתקרב לגיל 60. האמת היא שלא האמנתי שאהיה שחקן גם בגיל 40. כל הזמן הכנתי לעצמי נקודות יציאה. היו לי מסעדות, מועדונים, היתה לי גיחה לעולם הפוליטי. הכנתי את הקרקע ליום שבו הכל ייגמר. אבל איכשהו, בדרך נס, זה לא נגמר, ואני אומר בכל בוקר 'מודה אני לפניך'".
אומר אומר?
"לגמרי. ואז מתחיל את היום שלי ומתחיל לקלל. אני אסיר תודה על המצב ועל השפע שיש, אבל יש לי לפעמים מחשבות. הייתי בטוח שבגילי כבר תהיה לי להקת שחקנים משלי או שאהיה איזה מנהל אמנותי. האמת היא שכל הזמן מגיעות כל מיני הצעות מפתיעות. עכשיו, למשל, אני עובד על תוכנית אירוח בשם 'מחר שבת' לערב שישי, עם יעקב כהן. זה אמור להיות משודר בערוץ הראשון, ויפיק את זה שלום אסייג, שאני הייתי הראשון שנתן לו לעלות על במה. זאת סגירת מעגל מרגשת, ובהחלט אפשר לומר שהתלמיד עלה על רבו. זאת תהיה תוכנית מקסימה עם שתי כורסאות, ספה, אורחים מקסימים ואפילו הגחה מסוימת של רבקה מיכאלי, המלכה האם של הז'אנר".
ומה עם הפוליטיקה?
"כל העניין הפוליטי אף פעם לא נרגע אצלי. מבחינתי, זה עניין לא גמור, כמו הרפס שלא נרפא ומדי פעם מתפרץ מחדש, בעיקר בתקופות שיש מערכות בחירות עירוניות או ארציות. אני מוצא את עצמי עוקב מהצד ואומר לעצמי: 'היית יכול להיות שם ולעשות את זה אחרת'. הרי כבר הייתי שם ועשיתי את זה. כשנכנסתי למועצת עיריית תל אביב, ב?1989, אנשים הסתכלו עלי כמו על משוגע. דיברתי ונלחמתי אז על שבילי אופניים שיחצו את העיר, ולא הבינו מה אני רוצה ומקשקש ואיך זה הגיוני. והנה, אחרי שנים, זה הפך למציאות, ותל אביב מרושתת בשבילי אופניים. דיברתי על חניה חינם לתושבי העיר, והנה, גם פה השתנה המודל".
אז למה פרשת מהעשייה הפוליטית? היית די אהוד בציבור.
"כי פוליטיקה היא מקום פוגע מאוד ודורסני, ואני לקחתי את הכל יותר מדי ללב, ויותר מדי באופן אישי. לא ראיתי בזה משחק. באמת באתי להילחם, ומצאתי את עצמי נתקל בקירות של ביורוקרטיה. זאת תחושה מאוד מתסכלת, כשאתה בא באהבה ורוצה לשנות ולהשפיע ונתקל בקירות אטומים. חשבתי שיש סיכוי לשנות את המנגנונים ולנקות את הגופים מכל מיני בעלי תפקידים מיותרים, שרק מסבכים את כל התהליכים".
הלכת להצביע?
"בוודאי. בשביל הזכות לקטר פה צריכים להצביע, אז מימשתי את זכותי. עכשיו מותר לי לקטר".
ומה אתה חושב על התוצאות?
"לא הפתיעו אותי. הצבעתי ליאיר לפיד, וקיבלתי את מה שרציתי".
באמת? זאת היתה הצבעת מחאה או ברירת מחדל?
"הצבעתי לו בעיקר כי הוא הפוליטיקאי היחיד שאני מכיר באופן אישי, עוד מהימים שהופעתי במחזה שלו 'הגיל הנכון לאהבה' שעלה בקאמרי, וחשבתי שהוא ראוי. את הדעה הסופית שלי גיבשתי אחרי שהלכתי לשמוע אותו בחוג בית והתרשמתי עמוקות מהכוונות שלו. אני מודה שאני לא מכיר לעומק את הנבחרת שלו, אבל התרשמתי מההחלטה שלו לוותר על חיי הנוחות ולטבול את הידיים בבוץ של הכנסת. אם הכניסה שלו והעובדה שהוא הפך להיות גורם משמעותי בהרכבת הממשלה הבאה יגרמו לקונצנזוס סביב העובדה שהמדינה והאזרחים חשובים, מצבנו יהיה טוב יותר. אם לא, כנראה ניפגש בעוד שנתיים לסיבוב נוסף של בחירות".
זה לא עשה לך חשק לחזור לזירה?
"אני לא צריך את יאיר בשביל לרצות לקפוץ פנימה. זה קיים בי כל הזמן. הפוליטיקה השתנתה הרבה מאז שעזבתי, ועכשיו יש באוויר תחושה של שינוי. זה עדיין בוער בי, ויכול להיות שאכנס בעתיד לפוליטיקה הארצית, למען עתיד ילדיי. ואני לא אומר את זה כפרפראזה. בוער בי לעשות בשביל אחרים. כבר מזמן נפרדתי מוילו שחושב רק על עצמו. עכשיו נשאר לי לעשות את הצעד הבא ולהיפרד מכל מי ומה שאני עושה היום. לא מן הנמנע שזה יקרה ביום מן הימים. אם התיקו שיש כרגע בכנסת לא יביא לשינוי משמעותי של הדברים ונמצא את עצמנו הולכים שוב לקלפי, אין לי ספק שאעשה מעשה".