עוד לפני ההצבעה בסנאט על אישורו של צ'אק הייגל לשר ההגנה הבא של ארה"ב, אפשר לומר בצער: יאושר המינוי או לא, השתדלנות הפרו-ישראלית בוושינגטון רק תפסיד.
עם האזכור הראשוני של מו עמדות הסנאטור לשעבר לרשת את ליאון פאנטה בראש הפנטגון, נכנסה בתנופה לפעולה השדולה בארה"ב למען ישראל, על שלוחותיה. לעברו של הייגל נורו ביטויים קשים דוגמת "אנטישמי" ו"עוין את ישראל", ונשלפו התבטאויות קשות, בעייתיות, של המועמד, אשר אינן נעימות לאוזן ישראלית.
מחר יחל תהליך השימוע של הייגל בסנאט: הוא יתייצב לפני ועדת השירותים המזוינים, וברזומה שלו שני צל"שים מתקופת שירותו הצבאי במלחמת וייטנאם. ראוי לעצור רגע ולשאול "מי התחיל" ברטוריקה נגדו? האם אלה היו סנאטורים רפובליקנים שמתחו ביקורת על עמדותיו, לאחר שהמליץ לא לנקוט סנקציות נגד איראן בטענה שאינן יעילות? הייגל גם צידד בדו-שיח עם חמאס וסירב, בדעת מיעוט, לחתום על מכתב תמיכה בישראל. לכן, אולי, אלה היו ארגונים יהודיים שהחלו במסע נגד המינוי והעניקו בכך השראה למתנגדיו בסנאט.
אין ספק, השימוע בוועדה יהפוך להצגה פוליטית לגמרי לא רעה. סנאטורים מתכוננים לצלוב את הייגל בשאלותיהם ובחקירותיהם. יחסו לישראל יהיה פרק מרכזי בשימוע הפומבי הצפוי. לבסוף יגיע רגע האמת - ההצבעה על אישור מועמדותו.
כאמור, יהיו התוצאות אשר יהיו, גם אם תושג מטרתם של השתדלנים הפרו-ישראלים ומועמדותו של הייגל תיפול, ייצא שכרם בהפסדם. אובאמה ייאלץ לאתר מועמד אחר שיעמוד בראש הפנטגון, ואצבע מאשימה, של אמריקנים מן השורה, תופנה לעבר חוגי השתדלנות הללו, אותם חוגים יהודיים. במילים אחרות, רבים בציבור האמריקני יתהו בינם לבין עצמם אם הנשיא אובאמה נאלץ להיכנע לתכתיב מן החוץ - תכתיב שמקורו בירושלים? ומכאן, רק סלולה דרך המלך לליבוי תחושות אנטישמיות.
פגזים כבדים מדי לעבר המטרה
האם, במקרה שיאושר מינויו של הייגל, לא יתגברו בקרבו תחושות מרירות כלפי ישראל, שאולי היא-היא אותתה כביכול לשוחרי טובתה בארה"ב לפעול במסדרונות ובפומבי לסיכול המינוי? מה יחשוב לעצמו כאשר מולו, בפגישת עבודה בפנטגון, יתייצבו בעתיד בכירי מערכת הביטחון של ישראל?
מותר לנחש כי בראש מעייניו של מי שעתיד להיות שר ההגנה החדש יעמוד הקיצוץ המתבקש בתקציב הביטחון האמריקני, לאו דווקא ענייני ישראל. אבל ספק אם המערכה לסיכול מינויו יצרה אווירה נוחה להמשך יחסי הביטחון המצוינים, המסועפים, עם ארה"ב. ייתכן מאוד כי הפעם הזו ירתה השדולה למען ישראל פגזים כבדים מדי לעבר המטרה.
מן הראוי היה לאמץ, לשם שינוי, קו שונה: הרי אובאמה משתוקק לראות את הייגל בראש הפנטגון. בהתחשב ביחסים האישיים, הבעייתיים, בין אובאמה לנתניהו, האם היה ראוי הפעם הזו לשלוף נגד בכירי הממשל את נשק יום הדין, השתדלנות הנמרצת וגם הפומבית, נגד המינוי? יהא זה ניצחון אומלל מאוד, אם ייפול המינוי בהצבעת הסנאט. וישראל? איזה רווח תרשום לעצמה אם הייגל יפסיד או ינצח בהצבעה על אישור מינויו? שום רווח, רק הפסד. הפעם נשק השתדלנות היה בבחינת סרק.