פרישתו הצפויה של הפרופסור סטנלי פישר מבנק ישראל מלווה בצער ובדאגה. בשמונה שנותיו כנגיד הבנק היה נכס חשוב לישראל בכל זירה כלכלית בינלאומית. אמנם יפרוש בנחת, בהליך מסודר, אחרי שהממשלה לא רק תורכב אלא גם תפעל על פי תקציב שיאושר בכנסת, ובכל זאת עוד שנים רבות יאמרו עליו בכל זירה כלכלית ארצית ובינלאומית בלשון ארכאית - בלט בהיעדרו.
לבחירתו לתקופת כהונה שנייה נלוו שמועות על כוונתו לפרוש בטרם תגיע לקיצה. הוא הכחיש בחצי פה. אך הממשלה מזה והקהילייה העסקית מזה כל כך רצו לראותו ממשיך בתפקיד הנגיד, עד כדי כך שהתעלמו מן הרמזים.
עתה, כצפוי, תטען האופוזיציה כי פרישתו היא סטירת לחי למדיניות הממשלה, ואילו היא תכחיש. האמת תיוודע בבוא היום מפיו. מכל מקום, ברור כי כלכלת ישראל נכנסת לעידן של קשיים ושל גזירות, וחבל שהוא לא יהיה שם לנווט את המדיניות הפיסקאלית של הבנק המרכזי.
בכהנו כשר האוצר פנה בנימין נתניהו לשכנעו לקבל עליו את התפקיד. באחת משיחות הטלפון ביניהם העביר נתניהו את השפופרת למי שעמד לצידו - נוחי דנקנר - וזה הפציר בפישר להיענות לפנייה מישראל.
שמונה שנים לאחר מכן נחשב הנגיד הפורש למי שהדיח מבנק הפועלים את בן דודו דני דנקנר, היושב עתה על ספסל הנאשמים בפרשת הולילנד. איך שגלגל מסתובב לו.
המאבק הפתיע גם אותו
מלכתחילה לא התכוון פישר להסתבך בנבכי מאבקי הכוח המאפיינים את המשק הישראלי. הוא נגרר כמעט בעל כורחו לחקירת החשדות שהועלו בבנק לאומי. גם לטיהור האורוות בבנק הפועלים הגיע במקרה.
תחילה לא עמד על הג'ונגל הניהולי הרווח בישראל, הכיצד זה רמז מן הנגיד אינו מספיק כדי שהנהלת בנק תזדרז לבצע שינויים נדרשים? חלף זמן עד שהבין כי ההתנהגות המקובלת מעבר לים אינה חלק בלתי נפרד מן ההוויה הישראלית.
המאבק שאליו נקלע הפתיע גם אותו, אבל הוא עמד בו בנחישות ובאיפוק. בעיצומו של מאבק בני האור בבני החושך, שכלל גם עניינים אשר הוא ממונה עליהם, חקר אותי ושאל ביסודיות בלי לפסוח על סעיף גדול כקטן מה משמעות הביטוי הזה, ובסיום הפגישה במשרדו בתל אביב לא אמר דבר. שמר את המסקנות לעצמו. התוצאות העידו מה חשב באמת.
הוא לא התנדב לשורות בני האור, אבל היה אחד הלוחמים המרכזיים. ייתכן כי מהלכיו מול בנק הפועלים - ובמידה פחותה בפרשת בנק לאומי - סללו את הדרך לטיפול בסוגיית הריכוזיות במשק וברווחים המופרזים של הבנקים. הממשלה החלה במלאכה בכנסת היוצאת ותסיים אותה כמקווה בזו הנכנסת.
פרק חשוב בסיפור המעשה רשום על שמו של הנגיד, אשר ביקש לפרוש בעוד כחמישה חודשים.