מעט מדיניות, הרבה אוויר חם

זה כבר לא צירוף מקרים. ההישג המרשים של יאיר לפיד ו"יש עתיד" בבחירות האחרונות - 19 מנדטים - מצטרף להישגים של מפלגות דומות בשלוש מערכות הבחירות שקדמו לה: שינוי בראשות אביו של יאיר, יוסף (טומי) לפיד, ב-2003 (15 מנדטים), קדימה והגמלאים ב-2006 (בסך הכל 36 מנדטים) וקדימה ב-2009 (28 מנדטים). אפשר להיות בעד המפלגות הללו ואפשר להיות נגדן, אבל אי אפשר להתעלם מהכוח העולה שהן מסמנות בפוליטיקה הישראלית: לא עוד "טרנד" חולף, לא עוד מאגר מנדטים שהיום הוא כאן ומחר מתפזר בין מפלגות המוצא שלו. לא ולא. המפלגות המכונות "מרכז" הן כאן כדי להישאר והן מבשרות את כינונו של גוש פוליטי חדש בישראל: גוש האווירה.

בין אם קוראים לזה "שינוי", "קדימה", "הגמלאים" או "יש עתיד"; בין אם האג'נדה היא ימין מתון, מרכז שפוי או מעמד ביניים שנמאס לו - בכל המקרים מדובר במפלגות הנטולות אידיאולוגיה ברורה ובסיס מצביעים עקבי. המוצר העיקרי שמוכרות המפלגות הללו היא תחושה של "ללכת בלי ולהרגיש עם": לדבר על "שינוי" אבל להסתפק בתיקונים קוסמטיים (במקרה הטוב); להבטיח "משהו חדש" אבל לא להרגיז אף אחד; להתיימר "לשבור את החלוקה בין ימין לשמאל" אבל לכוון תמיד לקונצנזוס, שממילא נטוע כבר שנים בימין.

ברוב המקרים, זה נגמר באכזבה. הרי קשה להצביע על הישג דרמטי של שינוי ב-2003 (תמיכה בקיצוצים שהוביל אז נתניהו כשר אוצר?) או אפילו של קדימה (מלחמת לבנון השנייה? עופרת יצוקה?). אז מה הסוד? איך בכל זאת רבבות ישראלים נוהרים בכל פעם מחדש אחרי מפלגות האווירה?

התשובה היא שפרופיל המצביע הישראלי השתנה לבלי הכר מאז תחילת העשור הקודם. האינתיפאדה השנייה והתקבעות תפיסת ה"אין פרטנר" שמו קץ באחת לעשרות שנים של מחלוקת בנושא הפלסטיני. במקביל, צמח כאן מעמד בינוני-גבוה, המזוהה עם עמדות ליברליות בנושאים אזרחיים (דת ומדינה, שלטון החוק וכיוצא בזה) ונהנה ממדיניות השוק החופשי שהנהיגו ממשלות הליכוד וקדימה. עבור המצביעים הללו, מפלגת העבודה ומרצ נתפסות זה מכבר כשמאלניות מדי, בעוד שהליכוד ושותפיו הטבעיים כלל אינם אופציה. כך נוצר ואקום שאותו ממלאות מפלגות האינסטנט, שמוכרות חזות נאורה ורעננה עם מעט מאד תוכן.

במידה רבה, מפלגות האווירה מבשרות את נצחון הדימוי על פני המדיניות. איך אמרה אחת ממצביעותיו של יאיר לפיד בבוקר שאחרי הניצחון? "עכשיו אקרא סוף סוף את המצע שלו". ואמנם, במערכת בחירות שבה מפלגת השלטון אפילו לא טורחת לפרסם מצע אלא מסתפקת בתמונות של הכותל המערבי, שבה המתחרה החדש מגוש הימין מדבר בעיקר על "נרות שבת" ומוכר תדמית של "מגניב", ושבה מפלגת השמאל מרצ מושכת מצביעים בעיקר על סמך תחושה חמימה של "בית" - בבחירות כאלו אין כמעט מקום לתכנית סדורה, למידע ולנתונים, לניתוח נוקב של הרקורד בו מחזיק המועמד.

במלים אחרות, אין מקום למדיניות וקשה מאד להצביע על משנה כלכלית, חברתית או מדינית סדורה. לזכות מפלגות האווירה ייאמר, שמצביעיהן גם לא מחפשים משנה כזו, והפתק בקלפי הוא מבחינתם יותר עניין של תחושה נעימה ("אני מחפש משהו חדש", "לא מאמין כבר לפוליטיקאים", "הוא נראה לי אמין") מאשר של סדר יום.

אז מה צפוי לנו כעת? יאיר לפיד ראוי ללא ספק לקרדיט על העבודה הקשה שלו בשנה החולפת ועל ההישג המרשים. אבל הציפיות מיש עתיד צריכות להיות נמוכות: השינוי הדרמטי לא יגיע מהמפלגה הזו פשוט כי בדומה לקודמותיה היא לא מציעה שינוי כזה וכי רוב מצביעיה גם לא מבקשים אותו. אבל גם הליכוד, העבודה, הבית היהודי ומרצ צריכות להיות ריאליות: גוש האווירה הוא כאן כדי להישאר. גם אם בפעם הבאה לא יקראו לו "יש עתיד" אלא בשם אחר, הוא יהיה שם כדי לגרוף את המנדטים ולהציע - שוב - מעט מאוד מדיניות והרבה מאד אוויר חם.

הכותב, עמירם גיל, הוא עורך דין ומרצה למשפטים