הסנאטור, אוטוטו מזכיר המדינה, ג'ון קרי, לא היקצה בדברי הפתיחה המרשימים והמחושבים שלו בפני ועדת הסנאט, שערכה לו שימוע לקראת המינוי הרשמי, יותר מכמה משפטים בודדים לתהליך המדיני הישראלי-פלסטיני. זאת אף שבעיות אחרות במזרח התיכון, דוגמת הגרעין האירני או מה שכונה על ידיו "ההתעוררות הערבית", זכו להתייחסות רחבה יותר. לגבי אירן חזר קרי על עמדתו הרשמית של הנשיא אובמה, כי ארה"ב מתנגדת למדיניות של "הכלה" וכי המדיניות היא למנוע מהאירנים השגת נשק גרעיני, אם אפשר בדיפלומטיה, אך במידת הצורך גם באמצעים אחרים (בלי לפרט), משום ש"השעון מתקתק".
עקרונית זו גם מדיניותו של רה"מ נתניהו - הגם שהוא מדגיש בשיחותיו הרבות עם נציגים מארה"ב כי כדי להעניק לקו האמריקני הנ"ל תוקף רב יותר, רצוי שוושינגטון תבהיר לטהרן בלי כחל וסרק מה יהיו התוצאות מאי ציות לדרישות ממנה. אשר למתרחש בעולם הערבי, אמנם לא נדמו עדיין כל האשליות ותקוות השווא, אך לפחות היה בדבריו של קרי סימן לכך שאמריקה מודעת, למורת רוחה, לכך שפרייה העיקרי של ה"התעוררות" הזאת הוא הפונדמנטליזם האיסלמי. ייתכן שהסיבה למיעוט הדברים שהדגיש קרי לסוגיה הפלסטינית היא שממשל אובמה בעצם טרם החליט איזה דגש, אם בכלל, יקדיש לקידום הפתרון, ונראה שהוא מיטלטל בהקשר זה בין שני קטבים. ייתכן גם שבהכירו את עמדות רוב חברי הוועדה שלפניה הופיע (ובעצם גם של החברים במליאת הסנאט), קרי נזהר מלעורר ויכוחים בנושאים שעלולים לפגוע בתמיכה שהוא מצפה לה לאישורו לתפקיד מזכיר המדינה.
ובכל זאת, משפט אחד בדבריו, הגם שאולי נאמר בהיסח דעת, מעלה תמיהה בהתייחסותו לתוצאות הבחירות בישראל. קרי אמר שהוא "מתפלל שאולי זה יהיה רגע שמאפשר לנו להביא את הצדדים לשולחן המו"מ ולצעוד בנתיב שונה מזה שצעדו בו בשנים האחרונות". קשה להימנע מהרושם כי הוא מרמז לכך שהסיבה לקיפאון בתהליך נעוצה במציאות הפוליטית ששררה בישראל לפני הבחירות, ושעשויה להשתנות אחריהן. אם כך הדבר, ייתכן שקרי, כמו גם לא מעטים בתקשורת הזרה, לא עמד נכונה על מהות הבחירות בישראל.
חשוב שזו תהיה התחלה ברגל ימין
הבחירות התנהלו, כפי שהוכח, בעיקר בזירה של מדיניות הפנים - כלכלה, דיור, צדק חברתי, שוויון בנטל וכו' - ולא בזו של מדיניות חוץ וביטחון, נושאים שכמעט לא עלו, ובוודאי לא באופן בולט, בקמפיינים. אדרבה, לא רק שבנושא הגרעיני האירני כ-80 אחוזים מהציבור שותפים לגישתו של רה"מ (חילוקי הדעות הם בעיקר לגבי לוח הזמנים ולגבי הסוגיה אם לצאת למערכה לבד או עם ארה"ב), גם בנושא הפלסטיני לא חל כל מהפך מבחינת דעת הקהל והמצביעים בבחירות - רוב גדול בציבור היהודי מאמין שגם אם יהיו ויתורים מצידה של ישראל בעניינים דוגמת ירושלים, הגבולות וכדומה, לא בטוח כלל שתהיה בצד האחר נכונות אמיתית לשלום. במילים אחרות, אף על פי שממשלה רחבה, כפי שנתניהו מעדיף, תאפשר לו לפתח מהלכים מדיניים כאלה או אחרים, לא יהיה בכך לשנות את עובדת סרבנותם של הפלסטינים.
מזכיר המדינה החדש אינו זר למזרח התיכון אף שהוא בוודאי חייב לתת דין וחשבון לעצמו על כך שבעניינים מסוימים, למשל סוריה, טעה בעבר. הוא כבר הודיע שהוא מתכונן לערוך באזורנו את אחד מביקוריו הראשונים, ובין שתיכון עד אז ממשלת נתניהו החדשה ובין שתהיה זאת עדיין הממשלה היוצאת, מדובר הזדמנות נאותה לדו-שיח מלא וממצה על כל הנושאים הרלוונטיים - וחשוב שזו תהיה התחלה ברגל ימין. אמנם בארה"ב הנשיא הוא שקובע את המדיניות בראש ובראשונה, אך טעות היא לחשוב שלממלאי תפקידים דוגמת מזכיר המדינה, מזכיר ההגנה, היועץ לביטחון לאומי ואחרים אין השפעה על עיצוב המדיניות הזאת, וגם זה מייחד לביקור המתוכנן חשיבות יוצאת דופן.