תעדוף המועמדים למשא ומתן - מי ראשון ומי אחרון ומי בתווך - יעניק לבנימין נתניהו הזדמנות לסיים את המשא ומתן הקואליציוני בהקדם. ממילא צפויים לו חיים ציבוריים קשים במפלגתו בבואו לאייש את משרות השרים, אבל ככל שיקדים לקבוע את המסגרת, הבית היהודי בראש או ש"ס, כך יקדם את המשא ומתן.
מקורביו של נתניהו מאשרים כי הסכסוך של נפתלי בנט עם המשפחה הטביע את רישומו על היחסים, אבל ראש הממשלה חזר והבטיח כי ינהל את המשא ומתן באורח ענייני. אם כן, כיצד זה בא לכלל ביטוי?
ש"ס שועטת לעבר הממשלה. לא רק ההתבטאות של אריה דרעי במהלך הבחירות, שקרא לנתניהו להגיע להסכם מוקדם, אלא גם עתה. מה יעשה אם הליכוד, יש עתיד והבית היהודי יסכימו על חקיקה של ממש למען שוויון בנטל, אם כי בהליך ממושך? הוא מכיר את הפוליטיקה הישנה ויודע כי תמיד אפשר לגרום לסחבת ולדחיות, ולא להגיע ליעד.
ש"ס מתבטאת בשארית כוחה כי לא תצטרף לממשלה שתקבל הצעת חוק שהיא אינה יכולה לעמוד בה. זה נשמע כקול ענות חלושה, בעיקר שהיוזמות של הליכוד, יש עתיד והבית היהודי מתונות.
נתניהו מבין כי ש"ס מעניקה לממשלתו יציבות אם יפתח במהלך מדיני. אך יודע לא פחות כי עם נפתלי בנט הוא מגיע להישגים בולטים סמוך לכינון ממשלתו - תיקון חוק טל ושינויים מהותיים בכלכלה. באמתחתו של בנט יש הפתעות מועילות בתחום המלחמה בריכוזיות וברווחי הבנקים. כדאי להביאו לשם.
במדיניות? הבית היהודי תהיה נגד כל העברת בית ביהודה ובשומרון ממקומו, אבל לא תפרוש מהממשלה כל עוד האפשרות של הקמת מדינה פלשתינית לא תיראה בת מימוש.
חשוב לדעת מי יהיה הציר הראשוני בממשלה, ומי רק יסתפח. ההנחה המקובלת בש"ס ובבית היהודי כאחת היא שהמפתח בידי לפיד. לפיכך, יותר משמותחים עליו ביקורת מקדמים את פניו בברכה. לפחות כרגע.
עד אז תוצף התקשורת בסיפורי מעשיות וב"ספינים" ואיומים ורעיונות הזויים. האחרון שבהם עתה הוא ששאול מופז יהיה שר הביטחון ולא משה (בוגי) יעלון. יש תמימים שנפלו ברשת ויש בעלי כוונה רעה, וזה גוזל זמן ואנרגיה ומזרים דם רע. שיעור אחד יפה העניק לפיד לפוליטיקה הישנה: הוא יצא את פתח ביתו ובאבחת חרב לשונית אמר כי מספיק לשחק ב"נדמה לי" ואין גוש חוסם.
זה גם מה שצריך להיות גורלם של ספינים מהסוג של יעלון-מופז בדרך למשרד הביטחון: לסלק אותם מן הכותרות בהקדם. בעיקר שה"ספין" האחרון אינו האחרון.