ועכשיו למשהו שונה לגמרי

חבורת מונטי פייטון התאחדה שוב, בסרט על חייו של גרהאם צ'פמן. אז מה אם כוכב הסרט מת כבר 23 שנים. חבריו, מייקל פיילין וטרי ג'ונס מעלים זיכרונות מהאיש הכי מופרע בחבורה

עידו רוזן, לונדון
25/01/2013

גרהאם צ'פמן עשה כמיטב יכולתו כדי להשיב לשאלות שהוטחו לכיוונו במסיבת העיתונאים החגיגית בפסטיבל הקולנוע בלונדון, בבכורת הסרט החדש על חייו, "סיפורו של שקרן". הוא עשה עבודה לא רעה, יחסית לקרטון. כוכב מונטי פייטון חזר למרכז הבמה, 23 שנים אחרי שמת מסרטן; עובדת היותו מת - בר מינן, נח על משכבו בשלום, מריח את הפרחים מלמטה - מעולם לא עצרה אותו מלצוץ בחיינו פעם אחר פעם. גם בסוף שנות ה?90, כשפסטיבל הקומדיה באספן קולורדו עשה מחווה לפייטונים, צ'פמן היה שם, בדמות כד אפר שהונח על אחד הכיסאות בפאנל שעל הבמה. ככה זה אצל מי שמכונים "הביטלס של הקומדיה": הם מעולם לא נתנו לשכל הישר לשבש את הכיף.

בהלוויה של צ'פמן ב?1989 נעמד עמיתו לחבורה, ג'ון קליז, מאחורי הפודיום, הביט על קהל הנוכחים ומול מצלמות ה?BBC ספד לחברו: "גרהאם צ'פמן, שכתב עמי את המערכון 'התוכי המת', איננו עוד. הוא חדל להיות. נח על משכבו בשלום. אני מניח שכולנו חושבים כמה זה עצוב שאדם עם כישרון רב כל כך נלקח מאיתנו בגיל 48 בלבד. ובכן, אני מרגיש שעליי לומר - שטויות. ברוך שפטרנו מהממזר. שייצלה". קליז הסביר מייד שצ'פמן לא היה סולח לו אלמלא ניצל את ההזדמנות לזעזע את כולם על חשבונו, ודמעות של צחוק התערבבו בעצב.

עוד בוואלה!

סוף סוף זה אפשרי: ספא יוקרתי ומפנק אצלכם בחדר האמבטיה

בשיתוף ג'יימס ריצ'רדסון
גרהאם צ'פמן(צילום: GettyImages, Central Press)

מותו של צ'פמן גנז את תקוותיהם האחרונות של מעריצי פייטון לחזות בפרויקט חדש מאז נפרדו דרכיהם של בני החבורה הגאונית באמצע שנות ה?80. סדרת הטלוויזיה שלהם, "הקרקס המעופף של מונטי פייטון", ששודרה בשנים 1974-1969, המציאה מחדש את הקומדיה והשפיעה בצורה ניכרת על כל מי שהגיע אחריהם, וזאת לא הגזמה. לא סתם נהוג להשוות את השפעת החבורה על ההומור לזו שהיתה לביטלס על עולם המוסיקה. ב?1971 יצרו הפייטונים את סרט הקולנוע "ועכשיו, למשהו שונה לגמרי"; מאוחר יותר עשו את "הגביע הקדוש" (1975) ואת "בריאן כוכב עליון" (1979) - שבהם גילם צ'פמן את הדמויות הראשיות, המלך ארתור ובריאן מנצרת. ב?1983 יצא סרטה האחרון של החבורה בעת ההיא, "טעם החיים". לאחר מותו של צ'פמן הלכו קליז, טרי ג'ונס, מייקל פיילין, טרי גיליאם ואריק איידל איש איש לדרכו. גם אם מדי פעם הגיחו זה בסרטו של האחר, או התראיינו יחד לתוכניות תיעודיות, היה ברור שחבורת מונטי פייטון לא תופיע שוב בלעדיו. אבל עכשיו, קרה משהו שונה לגמרי.

דוקו מסוג אחר

"תיכננתי ליצור סרט תיעודי על גרהאם צ'פמן", מספר ג'ף סימפסון, עיתונאי תרבות משופשף, יוצר דוקומנטרי ואחד משלושת הבמאים של הסרט החדש. "נפגשתי עם דיוויד שרלוק, שהיה בן זוגו, כדי לנסות להשיג סרטים ביתיים וחומרים אחרים שיוכלו להתאים. למרבה האכזבה לא היו ברשותו כאלה. במהלך השיחה הוא סיפר שכאשר גרהאם התארח בלוס אנג'לס, באולפן של ידידו הזמר הארי נילסן, הוא הקליט במשך שני לילות וחצי גרסת שמע של האוטוביוגרפיה שלו". הספר "אוטוביוגרפיה של שקרן" התפרסם לראשונה ב?1980, וחתומים עליו לא פחות מחמישה מחברים - בהם צ'פמן, בן זוגו שרלוק והסופר דאגלס אדמס. צ'פמן מגולל בו את סיפור חייו באותו זרם תודעה מטורלל שאפיין את מערכוני הקבוצה, ומדי פעם גולש להזיות ומעשיות. עדיין, הפייטון מייקל פיילין רואה דווקא ביצירה הזו מקור היסטורי מהימן.

"לדעתי זה אחד הספרים הטובים ביותר על פייטון, אם לא הטוב שבהם", הוא פוסק. "גם מפני שהוא קצר יחסית, אבל גם מפני שכולו שקרים... ועם זאת, בתוך השקרים יש אמיתות רבות. זה גם ספר מצחיק מאוד.
"יש קטע באוטוביוגרפיה שאנחנו חוזרים ללוס אנג'לס בתום סיבוב הופעות בקנדה, אחרי שגרהאם שתה הרבה בדרך. הדבר הראשון שהוא עשה במלון היה לשאול בקבלה אם הוא כבר ביצע צ'ק?אין ונמצא בחדרו. אחר כך ביקש שיזמינו לו לימוזינה, כדי שיוכל לצאת למסעדה החביבה עליו באזור. פקידי הקבלה שאלו אותו: 'אתה בטוח?' והוא התעקש, 'כן, אני רוצה, וזה סופי, תודה רבה לכם'. אז הם הזמינו, הלימוזינה הגיעה, אספה אותו... והתברר שהמסעדה נמצאת ממש מעבר לכביש". בתום תחקיר קצר איתר סימפסון את ההקלטות הישנות ותיכנן להשתמש בהן כדי להכין סרט תיעודי "סטנדרטי", שצ'פמן יקריין בקולו. לאחר שה?BBC דחו את הרעיון, הוא יצר קשר עם הצמד בן טימלט וביל ג'ונס (הבן של טרי) - מפיקים, במאים ואלכימאים, שבשנים האחרונות הפכו את העיזבון הפייטוני לזהב - למשל בסדרת הדוקו המוצלחת "מונטי פייטון: כמעט האמת", שהוציאו ב?2009. אותה התנסות בהיסטוריה הפייטונית היתה בדיוק הסיבה שהשניים דחו על הסף את הרעיון לעשות שוב סרט עם ראשים מדברים שמשחזרים את ימי ההצלחה.

חבורת מונטי פייטון(צילום: GettyImages, Hulton Archive)

"הרגע שבו נפל לנו האסימון היה כשהבנו שנוכל לספר את הסיפור באנימציה", נזכר ביל ג'ונס. "למרבה המזל, בהקלטה גרהאם ממש משחק את השורות שלו. הוא בטח ידע שזה מה שיקרה בסוף". סימפסון מוסיף כי "ברגע שיכולנו ללכת לטרי ג'ונס ולשאול אותו אם ירצה לגלם את אמא של גרהאם צ'פמן, ידענו שיש לנו את זה".
בשבוע הבא יעלה "סיפורו של שקרן" לאקרנים. באמצעות 17 סגנונות אנימציה שונים, ועוד בתלת?מימד, זוכים הצופים להצצה נדירה אל תודעתו של הפייטון החידתי ביותר - שלמד רפואה בקיימברידג', אבל חי חיי הוללות ולא נפרד לרגע מהמקטרת שלו; שהיה כוכב עליון, אך גם הקרובים אליו מודים שמעולם לא הכירו אותו באמת; ושהיה גיי מוצהר ואלכוהוליסט בארון. פרט לצ'פמן, שסיפק לסרט את קולו, עוד ארבעה פייטונים תרמו את קולותיהם למגוון דמויות - קליז, פיילין, גיליאם וטרי ג'ונס. רק אריק איידל לא מצא זמן להשתתף. קרול קליבלנד, שהרבתה להופיע עם החבורה וזכורה כאם המנזר החרמנית ב"מונטי פייטון והגביע הקדוש", מופיעה גם היא בסרט, ואפילו קמרון דיאז מגיחה לתפקיד אורח בתפקיד זיגמונד פרויד.

אחרי עשיית הסרט התקרבתם לפתרון האניגמה של מי באמת היה צ'פמן?

"אני לא חושב שגרהאם בעצמו, בעת כתיבת הספר, ידע מי הוא", אומר ביל ג'ונס. "אנחנו רק יכולים לספר את מה שהוא בחר לספר. לכן אני מניח שהתשובה היא שלא באמת אפשר ללמוד עליו משהו חדש. אם אחיו ובן זוגו לא יודעים לספר מי הוא היה באמת, כנראה לא נוכל לפתור את זה. אבל הקהל לא מגיע כדי לפתור את החידה 'מיהו גרהאם'. הקהל מגיע כדי להתרווח בכיסא וליהנות. זה מה שחשוב בסרט".

טימלט: "גם אם אין תשובה מוחלטת, בעיניי כל הספר, והסרט, הם תהליך של גילוי עצמי, והפרשנות שהאנימציה מוסיפה לדברים מחזקת את אלמנט החיפוש הזה".

גם טרי ג'ונס מודה שאפילו במהלך העבודה הצמודה עם צ'פמן הוא לא ממש קלט מה מסתתר מאחורי האיש והמקטרת. "לדעתי גרהאם לא ממש הבין את עצמו, וכל הזמן חיפש. אפילו בן הזוג שלו מתבדח שהוא אמנם היה הומוסקסואל, אבל בטח היה הופך לסטרייט בסופו של דבר. הוא גם היה אלכוהוליסט, אבל הצליח להיגמל בבת אחת, ברגע שהחליט. רק כשצפיתי בסרט הזה היכתה בי ההבנה שהוא כל הזמן חיפש זהות".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
סצנה מהסרט "בריאן כוכב עליון"(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

למון קארי ותוכי נורבגי כחול

מייקל פיילין נזכר שגם בזמן תהליך העבודה המשותפת וישיבות התסריט נהג צ'פמן לשבת בצד, מכונס בעצמו. כשסוף סוף פתח את הפה, הפיק פנינים שהפכו לציטוטים המזוהים ביותר מתוך מונטי פייטון. "גרהאם היה בדרך כלל שקט מאוד במשך זמן ארוך, ואז פתאום היה זורק הערה לחלל החדר, נגיד 'נורבגי כחול' (זן התוכי שבמערכון 'התוכי המת' - ע.ר). משהו שאף אחד אחר לא היה חושב עליו. הייתה לו דרך לאתר את הרעיונות המטופשים ביותר. והוא העריך את הטיפשות שלו, הוא אהב אותה. בטח יותר מחברים אחרים בקבוצה. ג'ון, לדוגמה, די נהנה להתנהג בצורה מטופשת, אבל יש נקודה שבה הוא מפסיק ונהיה רציני מאוד. לרוב בסביבות השעה 03:27. גרהאם, לעומתו, תמיד... ממממ". בשלב הזה פיילין מחקה את הבעת פניו של צ'פמן המהורהר, תוך שהוא ממולל באצבעותיו פאת לחי בלתי נראית. ג'ונס משועשע מאוד מהחיקוי המדויק וממהר לזרוק ציטוט תמוה ומגוחך מסדרת הטלוויזיה: "למון קארי".

"כן! גם 'למון קארי' זה שלו. מה עוד?" מתלהב פיילין. "בטי מרסדן", מחזיר ג'ונס בבדיחה פנימית. זה שמה של קומיקאית בריטית, שצ'פמן הירבה להתבדח על חשבונה. "הו, בטי מרסדן!" נזכר פיילין בערגה. "כשצילמנו את 'הגביע הקדוש', הלכתי לישון מוקדם, בהיותי 'הנחמד שבחבורה' (הכינוי שדבק בפיילין טוב המזג והחייכן - ע.ר). שמעתי במסדרון את גרהאם מהלך וקורא בקול: 'בטי מרסדן! בטי מרסדן!' בלילה לאחר מכן, שוב קריאות 'בטי מרסדן! אני לבד בחדר הערב! בטי מרסדן!'
"בבוקר היום השלישי אמרתי לו, 'גרהאם, אכפת לך? אני מנסה להירדם...'" (פיילין מחקה שוב את צ'פמן, הממלמל משהו בהבעה מטופשת תוך כדי הנהון נמרץ). "בלילה הבא באמת היה שקט, בלי אף 'בטי מרסדן'. כשהתעוררתי בבוקר גיליתי פתק קטן שנדחף מתחת לדלת שלי. הרמתי אותו, פתחתי, והיה כתוב בו: 'בטי מרסדן!' אז כן, גרהאם היה מטופש".

גם בבכורת "סיפורו של שקרן" בפסטיבל הקולנוע בלונדון, הנוכחים הרגישו שצ'פמן צופה מאי שם, שואף ממקטרתו, ובוודאי חושב לעצמו שכל האירוע הזה מאוד מטופש. הסרט מוכיח שגרהאם אכן היה, כפי שנאמר על בריאן, "A Very Naughty Boy"; הרבה יותר נועז מהחומרים שכתב במסגרת פייטון ומהסרטים שכתב לבדו לאחר מכן. "הפייטונים האחרים מטורפים לחלוטין על הבמה, אבל חיים חיים נורמליים", אומר סימפסון. "גרהאם, לעומת זאת, היה ההפך מזה: הוא הצטיין בלשחק את השפוי, אבל בחייו הפרטיים היה כאוטי ומשוגע". טרי ג'ונס מספר שזו בדיוק התכונה שהפכה אותו למנהיג הבלתי רשמי של החבורה. "בפעם הראשונה שראיתי את גרהאם, זה היה כשבאתי לצפות בהופעה שלו עם ג'ון קליז וטים ברוק טיילור, ולא יכולתי להסיר ממנו את העיניים. האחרים היו מצחיקים, אבל גרהאם נראה כמו מישהו שהרגע נכנס בטעות מהרחוב ומאוד מופתע להיות שם. בגלל זה ליהקנו אותו שנים אחר כך בתפקיד המלך ארתור ב'הגביע הקדוש' ובתפקיד בריאן ב'בריאן כוכב עליון'". טימלט אומר כי "בחייו הפרטיים, גרהאם היה טיפוס מאוד חרמן, בן אדם טעון בהמון אנרגיה מינית". סימפסון מאשר. "התכונה הזו משרתת את הסרט החדש, כי סקס הוא כידוע דבר מאוד מצחיק. במיוחד סקס בריטי".

ואכן, אחד מרגעי השיא ב"סיפורו של שקרן" הוא סצנת מיוזיקל, שבה שירם הידוע של הפייטונים "Sit On My Face" זוכה, בסיוע אנימציה, לאינטרפרטציה שהופכת אותו לגס, גרנדיוזי ושונה מכל גרסה קודמת. השימוש בהנפשה, שליווה את החבורה מהרגע הראשון, היה אחד האלמנטים שהגדירו את האופי החדשני ויוצא הדופן של סדרת הטלוויזיה. על מנת לשמור על רצף רעיוני לאורך כל פרק, שולבו בין המערכונים סרטוני אנימציה מוטרפים, שנראים כהזיות LSD של אינטלקטואל, בעיקר לאור חיבתם להתעללות ביצירות אמנות מפורסמות. את קטעי המעבר ההזויים בסדרה הגה, צייר, ערך, גזר והדביק לבדו טרי גיליאם, שהפך מאז לבמאי מוערך שאחראי לסרטים מצליחים ובהם "ברזיל" ו"12 קופים". "גרהאם היה אוהב את הסגנון והמבנה המוזר ב'סיפורו של שקרן'", אומר פיילין. "הוא היה אדם שמשתעמם במהירות, ופה יש 17 סגנונות אנימציה שונים! הוא היה מעריך את זה, ובטח נזכר בימים שבהם נהג לשתות הרבה. יש לנו סיקוונס מבריק על הרעידות בבוקר ועל ייסורי הגמילה, וכרופא - הרי הייתה לו הכשרה של רופא והוא התעניין בנושאי בריאות - הוא בטח היה מרותק לזה".

אני מניח שברגע שהכרזתם על פרויקט אנימציה חדש של מונטי פייטון, הציפייה המיידית הייתה למשהו במסורת הקטעים שגיליאם הכין עבור החבורה. אבל הסרט מתרחק מהסגנון שמזוהה איתו

סימפסון: "בתחילת העבודה פנינו לטרי גיליאם בבקשה שישתתף בהכנת האנימציה. הוא השיב שלא יוכל לעשות זאת, אבל ישמח לשחק בסרט. מרגע זה, הורינו לאנימטורים שלנו להמנע מהסגנון הגיליאמי ולפתח משהו משלהם. היה לנו חשוב לשמור על סטייל ייחודי, מפני שזה לא סרט של מונטי פייטון, זה סרט של גרהאם צ'פמן, ויש לו זהות משלו".

ההעדפה של גיליאם לשחק מעניינת, כי בפרויקטים של החבורה הוא זכה לתפקידים הקטנים ביותר. נתתם לו את ההזדמנות שהוא חיכה לה כל השנים הללו?

"כן, בסרט החדש הוא מגלם הכי הרבה דמויות מכל הפייטונים. הצטברו לו די הרבה שורות דיאלוג בתסריט, ואז נזכרנו שבסרטים המקוריים הוא לא ממש דיבר, הוא בעיקר נהם ושיחק את הטיפוסים הגרוטסקיים ביותר. אבל בהקלטות הוא ממש נכנס לזה ונתן הופעות מוגזמות ונפלאות. נדמה לי שגילינו אמן דיבוב חדש".

שמעתם ממנו הסבר למיעוט התפקידים שקיבל בזמנו?

ביל ג'ונס: "נדמה לי שבזמנו הוא פשוט לא ראה בעצמו שחקן. הרי כל השאר הגיעו עם ניסיון בקומדיה והופיעו עוד בזמן הלימודים באוניברסיטה. הוא גם כתב בעצמו, בנפרד מהאחרים, ואולי לכן לא יצר לעצמו מספיק תפקידים".

היו חלקים מהספר שרציתם לכלול בסרט, אבל פשוט לא עברו טוב באנימציה?

"כן", עונה סימפסון, "יש סצנה שמתרחשת במכון עיסוי בהונג קונג, אבל לרוע המזל אין בה דיאלוגים. ניאלץ לשמור אותה לסרט ההמשך".

אף על פי שאכן יצא ספר המשך ל"אוטוביוגרפיה של שקרן", שנכתב לאחר מותו של צ'פמן, בלעדיו, ולא זכה להצלחה - סרט המשך לא עומד על הפרק כרגע.

נו, אז מתי האיחוד?

האם הסרט שמצליח להחיות את צ'פמן מבשר על עידן חדש? האם בזמנים שבהם הולוגרמה של הראפר טופאק מופיעה מול איצטדיון מלא נמצאה הטכנולוגיה שתאפשר ליצור איחוד שלם של הפייטונים? הייתכן שנזכה לחזות בעוד סיבוב הופעות של החבורה, אולי אפילו בעוד קפיצה ל"הוליווד בול", המקום שבו הופיעו בפני אלפי מעריצים נלהבים? אל תבנו על זה.

טרי, השמועות אומרות שהסרט הבא שלך, "Absolutely Anything", יאחד שוב את הפייטונים, ושוב באמצעות טכנולוגיה

"הו, לא. זה סרט שכתבתי עם גאווין סקוט, ואין לו קשר לפייטון. הוא מספר על אדם שמקבל כוחות קסומים מחייזרים, ולפתע מסוגל לגרום לכל דבר לקרות. זה נכון שתיכננו שהפייטונים ידבבו את דמויות החייזרים, אבל זה לא ממש קשור לפייטון".
"חבל, התחלתי להסתקרן", אומר פיילין. "אמרתי לטרי שאתרום את קולי לסרט. אנחנו חברים, זה מה שאנחנו עושים. התקשורת מזנקת על כל סיכוי קלוש לאיחוד... כלומר, העובדה היא שכולנו מסתובבים על אותו כוכב לכת, והם אומרים, 'הו, כל הפייטונים נמצאים בכדור הארץ, הם בטח עובדים על איחוד'. אבל זה לא עד כדי כך פשוט". טרי ג'ונס מוסיף: "המפיק של הסרט הבא שלי, מייק מדבוי, גילה לי שהוא הסתובב וניסה למכור את הפרויקט כסרט של 'מונטי פייטון'. אוח", הוא נאנח ומעווה את פניו.

פיילין ממהר לפתוח פתח לתקווה ומפנה את תחינות המעריצים לדור ההמשך. "ביל ובן, במו ידיהם, שומרים על מונטי פייטון בחיים. כולם שכחו מאיתנו מזמן, אבל שניהם ממשיכים למצוא דברים מתחת לשולחן, פתקאות, ציטוטים ישנים. הם שוברים את הריהוט בחיפוש אחר חומרים שלנו". "אני מוכרח לדאוג לירושה שלי", מחייך ביל ג'ונס.

אז אם מישהו מתכנן להפיק פרויקט חדש של "מונטי פייטון" בימינו, את מי יהיה לו קל יותר להשיג - את גרהאם צ'פמן המת, שחדל להיות, התפוגג... או את אריק איידל?

הם צוחקים. "זאת שאלה קלה מאוד", מסכימים שלושת הבמאים. "את גרהאם. מאוד נוח לעבוד איתו, כמעט אין לו דרישות מיוחדות. רק שמדי פעם, כהרגלו, הוא עדיין מגיע לסט באיחור".

דיפולט. דיפולט, מערכת וואלה!
טרי גיליאם(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

ב?1969 הגיח מהים איש מזוקן ופרוע. הוא התקדם לעבר המצלמה שעל החוף, מדדה ומתנשף, התמוטט על החול, ובשארית כוחותיו זקף את הראש, הישיר מבט והכריז: "It's…", ואז הגיעו כתוביות הפתיחה המונפשות של "הקרקס המעופף של מונטי פייטון", והקומדיה המודרנית נכנסה לעידן חדש. הפתיחה הביזארית, שעיצבנה את בכירי ה?BBC, הבהירה מהשנייה הראשונה שהסידרה החדשה לא מתכוונת להיות דומה לשום דבר שנראה לפניה. ברוח המהפכנית והפרועה של הסיקסטיז, הפייטונים השליכו החוצה את כל חוקי הקומדיה וישבו לכתוב אותם מחדש. כל מה ששעמם אותם אצל קומיקאים אחרים, כל מה שנראה מיושן, מרובע ולא מאתגר, נשאר מחוץ לתסריט. הם יצרו שפה קומית חדשה. לא עוד התחלה, אמצע וסוף: כל הפרק היה רצף אחד מתמשך, ולא פעם שודרו כתוביות הסיום, בהתרסה, דקות ספורות לאחר הפתיחה. יותר מכל סלדה החבורה מהקביעה שמערכון חייב להיגמר בפאנץ' ליין. המערכונים הסתיימו ברגע שהסיטואציה מיצתה את עצמה; למשל כשהשחקנים יצאו מהדמויות וקבעו שהם מתחילים להשתעמם או כשהקולונל, שאותו גילם גרהאם צ'פמן, היה פורץ אל הפריים ומגרש את הדמויות בטענה ש"המערכון הזה נעשה מטופש".

דמותו של הקולונל, אגב, היתה בבחינת היוצא מן הכלל, שכן בניגוד לכותבים שמשנים מעט את הסיטואציות ומשכפלים את מערכוניהם שוב ושוב, הפייטונים השתדלו להימנע מדמויות חוזרות ומקאץ' פרייזס (ביטויים שהדמות חוזרת עליהם במטרה שיהפכו למטבעות לשון). עם זאת, רפליקות רבות מהמערכונים הפכו לציטוטים שגורים, כגון "nudge nudge", המלווה בקריצה שובבה כדי לרמוז משהו, או הקריאה "לא ציפיתי לכזאת אינקוויזיציה ספרדית!". תרומתם של הפייטונים לשפה לא התבטאה רק בציטוטי קאלט, אלא ממש ביצירת מונח חדש - "Pythonesque" ("פייטוני"), שמילונים כמו אוקספורד החלו להכליל באוצר המילים שלהם כשם תואר המביע סגנון הומור סוריאליסטי. הפייטונים, אגב, לא לקחו את העניין כמחמאה. להפך. טרי ג'ונס רואה בעובדה שעורכי המילון קיבעו את הסגנון הפייטוני בתבנית ותחמו אותו בהגדרה: "עדות לכך שנכשלנו במה שניסינו לעשות". הפייטונים לא חששו להפגין מודעות עצמית ולנתץ את "הקיר הרביעי", זה שמפריד בין הבמה לקהל. הם הירבו לשלב מכתבי תלונה פיקטיביים ממעריצים העוסקים בקטעים שזה עתה שודרו, וכן הודעות הבהרה מפוברקות מטעם ה?BBC. הסגנון שפיתחה החבורה חילחל לעבודותיהם של יוצרי הקומדיה החשובים בעולם ב?40 השנים האחרונות, ובהם הצוות המקורי של "סאטרדיי נייט לייב", יוצרי "משפחת סימפסון" ויוצרי "סאות'פארק", שיצרו לפייטונים מחוו?ת משלהם. גם בישראל היו מי שנשאו עיניים לבריטים המשוגעים, עוד מימי "ניקוי ראש", ואחר כך ב"החמישייה הקאמרית".

כשעברו למסך הגדול, המשיכו הפייטונים באותה הצלחה וכבשו את צמרת רשימות "הקומדיות הגדולות בכל הזמנים". הסרט "בריאן כוכב עליון" - פארודיה על הברית החדשה וסאטירה חריפה על הדת - הרתיח קתולים, פרוטסטנטים, יהודים ושאר מגזרים. עם צאתו הוא נאסר להקרנה בכמה ארצות, והדיון סביבו היה לאחת הסוגיות הבולטות והחשובות בהיסטוריה של הקומדיה בכל הנוגע לחופש הביטוי, לחיבור בין הומור לדת ולגבול שבין ביקורת לכפירה. יש ערים באירופה שביטלו את החרם על הסרט רק בשנים האחרונות. השיר המלווה את סצנת הסיום, "Always Look on the Bright Side of Life", שאותו שורקים בעליזות בריאן ואחרים בעודם תלויים ממוסמרים לצלבים, נחרת בהיסטוריה של הקולנוע, והושמע מאז באינספור הקשרים אחרים - מפרסומות שמשמעותו האירונית חלפה מעל לראשן, בטקס הסיום של האולימפיאדה האחרונה, ואפילו, להבדיל, בטקסי הלוויה ברחבי העולם.

גרהאם צ'פמן

חוץ מלככב בסרט החדש "סיפורו של שקרן" ולהגיח במפגשי איחוד של הפייטונים, צ'פמן המנוח, כנראה, עדיין נמצא באולם הקבלה שבשמיים, לאחר שלא סיים לספק הסברים למעלליו המשונים על פני האדמה.

ג'ון קליז

לצד פעילותו במסגרת החבורה, קליז הבטיח לעצמו מקום בהיכל התהילה של הקומדיה גם בזכות הסיטקום הקלאסי "המלון של פולטי" (סדרה שיצאה בשנים 1975 ו?1979 וכללה 12 פרקים בסך הכל), וסרט הקולנוע "דג ושמו וונדה" (1988), שזיכה אותו במועמדות לאוסקר. ייתכן שזו הסיבה לכך שבשנים האחרונות הוא משקיע פחות מאמץ, ממעט לכתוב, ובוחר את הפרויקטים שלו בעיקר לפי מספר האפסים שמופיע על הצ'ק.

בעשור האחרון קליז הגיח לתפקידי אורח בסדרות סרטים כמעט "ממלכתיות", דוגמת "ג'יימס בונד" (בתפקיד Q) ו"הארי פוטר" (בתפקיד ניק כמעט?בלי?ראש), וכן הירבה לדובב סרטי אנימציה, שהמוצלחים שבהם שייכים לסדרת "שרק". השנה היה אמור להצטלם לסרטו החדש של רשף לוי "לצוד פילים", אך ביטל את השתתפותו ברגע האחרון בטענה שסיבות רפואיות אינן מאפשרות לו לטוס לישראל. המעריצים המקומיים בכל זאת קיבלו את מנת הקליז שלהם, כשחילטר בפרסומת לממרח שוקולד ישראלי. גירושיו מאשתו השלישית ב?2008 הותירו את קליז עם חור ענק בכיס, שאילץ אותו לחזור לבמות לאחר שנים בסיבוב הופעות שנקרא "מסע תשלום המזונות" (Alimony Tour). השבוע פורסם שהוא יקיים מכירה של מזכרות מסרטים שבהם השתתף, במטרה להמשיך ולכסות את החוב. באוגוסט האחרון התחתן קליז בפעם הרביעית.

טרי ג'ונס

כמי שלמד היסטוריה באוקספורד, ג'ונס חזר בעשור האחרון למקורות ויצר סדרות תיעודיות מוערכות על ימי הביניים ועל הברברים. בימים אלה הוא עובד על סרט קומי חדש.

מייקל פיילין

חורש את העולם בתוכניות טיולים שהוא עורך ומגיש בטלוויזיה. בעשור החולף תייר בסהרה, בהימלאיה ובכל רחבי אירופה. את מסעו האחרון, ששודר באוקטובר, הקדיש לברזיל, ואת רשמיו משם כתב בספר שנמצא כעת בחלונות הראווה של חנויות הספרים בלונדון.

טרי גיליאם

התמסר לבימוי של סרטים עתירי דמיון וחזון. אופיו הבלתי מתפשר, בשילוב כמה מקרי כוח עליון, יצרו לו מוניטין שהדיר אותו משיתוף פעולה עם מפיקים גדולים. בכל זאת, נגד כל הסיכויים, הוא הצליח לסיים בשנים האחרונות סרטים ובהם "טיידלנד" עם ג'ף ברידג'ס, ו"מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס", שאותו נאלץ לסיים ללא הכוכב הית' לדג'ר, שמת בזמן הצילומים. את סרטו הקצר האחרון של גיליאם, שנקרא "The Wholly Family",
מימנה חברת פסטה.

אריק איידל

הצלחותיו בשנים האחרונות נובעות בעיקר מחליבה של הפרה הפייטונית. לפני כשמונה שנים עיבד את "הגביע הקדוש" למחזמר "ספאמאלוט", שהיה לשלאגר ענק בברודוויי, גרף שלושה פרסי טוני, וממשיך לרוץ גם היום ברחבי העולם. בהפקה המקורית, שביים מייק ניקולס, נכנסו לשריונותיהם של האבירים הפייטונים כוכבים כגון טים קארי, האנק עזריה ודיוויד הייד פירס.
בהמשך עיבד איידל גם את "בריאן כוכב עליון" לאורטוריה "Not the Messiah", שעלתה בהזדמנויות שונות, בין היתר במסגרת החגיגות לציון 40 שנים לחבורה, אז השתתפו בה גם כמה מהפייטונים המקוריים, בהופעה באלברט הול.

  • מונטי פייתון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully