מסעות ויני בעולם הציני

תמצית החלום האמריקאי המצוי הוא לשכב על מזרן ים בבריכה המקורה באתר נופש בווייקיקי, אחרי מתיחת פנים, חשבון בנק נפוח הוא כרטיס הביקור שלך לעולם, בלונדה מפוצצת מסיליקון עובדת על גמישות האגן שלה על שפת הבריכה שלך, בזמן שאחותה התאומה משמנת את הגריל ואת עצמה לדעת, נותנת בך מבט עוגב וקוראת לך ביג סטאד. טבעת אליפות על האצבע והכי חשוב: להיות מסוגל לומר לכל החארות מאצולת ההון שעשית את זה כנגד כל הסיכויים.

הספורט האמריקאי מתפקע מרוב גיבורי אינסטנט שעשו את זה כנגד כל הסיכויים. אנשים שלא היה להם כלום, ובכל זאת, כנגד הסקאוטינג ריפורט, כנגד צבע עורם הבעייתי, כנגד הכוכב הסוויטהארט, האהוב על כל המעודדות, כנגד מימדי הגוף, שכונת המוצא, אצטרה אצטרה, הם הצליחו לעשות זאת, דווקא הם. וויין גרצקי, הגבר בעל גוף הנער ששלט בספורט האלים ביותר. לארי בירד, שעבד במחלקת התברואה של פרנץ' ליק אינדיאנה, אחרי שברח מפני בובי נייט. דאג וויליאמס, הקוורטרבק השחור הראשון לזכות בסופרבול. קרט וורנר, שסידר עגלות בסופר-מרקט, שלוש שנים לפני שזכה בסופרבול. מרי לו רטון, גרג לוגאניס, ג'סי אוואנס...

אתם יודעים כמה האמריקאים גדולים בלברוא אגדות ספורט.

לעומתם יש את נערי הזהב של הספורט, הפאגאנים הסידרתיים. אלה שכולם ידעו עוד בחמישית, שהם יובילו את ה-NFL ביארדים באוויר. הג'ו מונטנאים של העולם, הג'ון אלוויים, המג'יק ג'ונסונים של העולם והוינס קרטרים, שהכשרון נוזל להם מהנקבוביות והמזל גדל אצלם בעציצים בגינה. בני זונות. יפים, מוצלחים, מנצחים. הבטחות שקיימו את עצמן. ואחרי שסידרת את כולם בשורה, את אלה שהצליחו כנגד כל הסיכויים ואת אלה שהכל בא להם בקלות, אפשר להתחיל לדבר על ויני. כי ויני, ויני טסטוורדה, ה-QB של הניו-יורק ג'טס הוא תופעה יוצאת דופן בספורט האמריקאי. חד פעמית כמעט. ויני הוא זן חדש של גיבור, הוא גיבור בעל כורחו , כנגד כל הסיכויים.

באמצע שנות השמונים, כשויני ניהל את ההתקפה של אוניברסיטת מיאמי, ונתן לגי'מי ג'ונסון את האליפות הלאומית הראשונה שלו במכללות, כולם אמרו שהוא מלך. כולם אמרו שויני נולד עם ההייסמן טרופי ביד ושהוא יהיה מלך העולם, בקרוב. החברה שלו הייתה מיס הולנד, דיוויד פאלק התעניין בו, דון קינג טיפח לו את האגו, ריבוק שפכו עליו דולרים, הליגה חיכתה לו כמו מדינת ישראל להפסקת האלימות בשטחים. הוא היה אמור להציל את הליגה שהחלה מאבדת גובה לטובת ה-NBA הפורחת, הבייסבול החזקה וליגת המכללות הצבעונית בפוטבול. ויני היה אמור לשנות את כל זה, לבן, יפה, ווינר, עם פטיש האמר מחובר לכתף שזורק את הפוטבול שבעים יארד באוויר. העולם חיכה לו בזרועות פתוחות. וגם הטמפה ביי באקנירס.

הבאקס בחרו בו בשנת 87 לבחירה הראשונה בדראפט, אחרי שנים ארוכות של מאזן שלילי, אחרי שקברו חיים את סטיב יאנג ודאג וויליאמס, שני קוורטרבקים מיתולוגיים בקבוצות אחרות, אחרי כל זה היה צריך להגיע ויני ולנקות את האורוות. והוא הגיע. והוא פתח בהרכב כבר באמצע העונה הראשונה שלו. והוא זרק ארבעים אינטרספשנס ושלוש-עשרה טי.דיס' בעונה וחצי. ועוד מאה שלושים אינטרספשנס בארבע עונות נוספות. הוא דיבר על האוויר בטמפה. החברה שלו עזבה אותו. משהו נצרב לו בתוכנה. וכולם אמרו שויני הוא פלוק. שויני הוא בלון שהמדיה ניפחה. וסגרו עליו את הספר וזרקו את המפתח. וככה נהיה שהאיש שהיו לו את כל הסיכויים להיות גיבור, מצא את עצמו נלחם נגדם.

אחרי שש עונות רעות בטמפה הוא עבר לקליבלנד בראונס. חשב שימצא שם קצת שקט, הרחק מאור הזרקורים והשמש. איפה?!
כולם חשדו בו שהוא בא לעשות פוטש לברני קוסר, הדארלינג של קליבלנד. "אינטרספשן ויני", ככה הם קראו לו. "היי ויני, זרוק לי אינטרספשן" היו צועקים לו מהיציע. הוא היה סוס מת לגמרי. קוסר נפצע באמצע העונה השניה של ויני בקליבלנד וויני השתלט על המשבצת הכי רגישה בכל קבוצת פוטבול. הם קראו לו "המוח בלי המוח". מאחורי גבו קוסר ליכלך עליו שעדיף שיעשה הסבה לפאנטר. אבל ויני שרד. הוא לא ניצח משחקים. הוא המשיך לזרוק אינטרספשנס, אבל הוא שרד. קוסר עזב וויני נשאר. אהוב על האוהדים כמו אלי גוטמן בבית"ר ירושלים. הם שתו לו את הדם עם קשית של מילקשייק.

כשביל פארסלס לקח עליו ב-98' את פרוייקט שיקום הג'טס והעמיס את ויני, כולם אמרו שחבל לו על הזמן. חבל לו על הזמן עם ויני, כי ויני הוא אפס מאופס, שאין לו מה למכור חוץ מנדל"ן בפלורידה ובקליבלנד. לכלכו על ויני ואמרו שפארסלס הביא אותו כדי שיוכל לרוץ על הקרקע חמישים פעם במשחק. אם יש דבר שפארסלס שונא זה איבודי כדור. "ויני אינטרספשן" לא היה אמור להשתלב בתמונה.

אבל פארסלס נתן לו לשחק. היו לויני עשר שנות ניסיון בליגה הקשה והצינית הזאת והוא לא נעלב כששפכו עליו בירה זולה מהיציע. היו לו ביצים ולא היה לו מה להפסיד. כולם אמרו שזו עונת פרישה, שויני אפילו לא יהיה הערת שוליים בפוטבול. סתם עוד קוורטרבק שהיה לו את הכול ולא עשה עם זה כלום. ויני הקשיב וזרק אינטרספשנס. הפעם רק 7. וגם טאצ'דאונס. הפעם 29. היה לו דירוג של מעל למאה נקודות והוא לקח את הג'טס לגמר של ה-AFC, אחרי שש שנים מחוץ לפליי-אוף. ואם אתה יכול לעשות את זה בניו-יורק, אז אתה יכול כבר בכל מקום. ולמשך קיץ אחד, ויני היה מלך הגבעה. כולם דיברו על הג'טס כמועמדים מספר אחד לסופרבול. כולם אמרו שלויני הזה הם חיכו עשר שנים. כולם דיברו ודיברו וויני שתק. ויני ידע כמה אכזרי העסק הזה. במשחק הראשון של העונה שעברה, ברבע הראשון, ויני עשה צעד לא טוב על המשטח המלאכותי של האצטדיון וקרע את הצולבת. הוא ישב כל העונה בחוץ וראה את העונה נשטפת באסלה. הוא שמע את ביל פארסלס אומר שבחיים לא כאב לו כל-כך, כמו ביום שזה נגמר לויני. "אם למישהו מגיע קצת טוב", אמר הטונה, "זה לויני".

והעונה הוא חזר. מאמן חדש. אותם מדים. שנה בחוץ לא הקהתה את חושיו. הוא עדיין זורק אינטרספשנס. אבל האוהדים חולים עליו. הג'טס עם שבעה נצחונות וסיכוי טוב לבשל משהו בפלייאוף. אם ויני לא יחליט לפקשש את זה עוד פעם, אולי בפעם הראשונה בתולדות הספורט האמריקאי יהיה לנו גיבור בעל כורחו, כנגד כל הסיכויים. אתם יודעים מה? לעזאזאל עם הכל! לטס גו ג'טס! ובעיקר: לטס גו ויני!