פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עם כל הכבוד למעמד הביניים

      המצב הכלכלי-חברתי הכתיב את תוצאות את הבחירות, אך על ראש הממשלה הבא להבין שלפני הכל צריך לפתור את הבעיה הפלסטינית - ויפה שעה אחת קודם. אפשר להתחיל מסיפוח שטחי סי

      ביום שלישי בערב, לאחר שמימשנו את זכותינו הדמוקרטית, התרחש משהו מעניין. ברגע של הצגת מדגמי הקלפיות, הייתה אווירה קצת מוזרה. קצת מעורבת. אפילו בחצר של מפלגת "יש עתיד" שרשמה לעצמה ניצחון מרשים, השמחה שהתפרצה הייתה שלובה בתחושה של רצינות וקור רוח. כאילו נפלה פתאום על המנצחים ההבנה המציאותית שעבודה לא פשוטה ממתינה להם בימים הקרובים.

      אני לא מדבר כעת על האתגרים הכלכליים-חברתיים שרובצים לפתחנו. אין ספק שדרוש טיפול שורש ביוקר המחייה, שוויון בנטל האזרחי, והחזרת הכבוד למעמד הביניים. אולם האיום הגדול ביותר לעתידנו כמדינה יהודית ריבונית, אינו איום כלכלי. ההישרדות שלנו כמשטר לגיטימי בזירה הבינלאומית, תלויה יותר מכל דבר בהתמודדותנו עם האיום הפלסטיני.

      אי-אפשר לעבור עוד קדנציה בלי התקדמות בעניין הזה. העולם מזמן איבד סבלנותו. מנהיגינו חייבים לסמן לעצמם פיתרון מסוים ולהתקדם לקראתו. כלומר, לסמן פתרון ממשי ולא סתם להגדיר התחלה חדשה של מו"מ כמטרה בפני עצמה. לאחר שהממשלה תקבע יעד מדיני, היא תחליט האם הדרך הטובה ביותר להגיע לשם היא באמצעות מו"מ, או שמא דרך מהלכים חד-צדדיים. ידידינו הפלסטינים כבר נטשו את רעיון המו"מ, והתקדמו במהלכים חד-צדדיים. לכן, ספק אם כדאי לנו להמשיך ולהאחז בתפיסה זאת.

      לדעתי, יותר חשוב שהפתרון יהיה מקובל על שותפינו בעולם המערבי מאשר על הרשות הפלסטינית, משום שלא קיימת מנהיגות פלסטינית עם הקונצנזוס הציבורי הנדרש על מנת לעשות ולו הוויתור הקטן ביותר למען הסדר שלום.

      פדרציה שוויצרית? בעולם מושלם

      אם אנו רוצים ליצור הסדר שימצא חן בעיני ארצות הברית ואירופה, ישנם שלושה עקרונות ברורים: ראשית, הפתרון לסכסוך חייב להיות כזה שמכבד בצורה מרבית זכויות אדם של כל האזרחים בשני הצדדים. שנית, הפתרון חייב להיות כזה שלא דורש עקירה כוחנית של ציבור כלשה - לא של פלסטינים ולא של יהודים. אחרת, הדם יחזור לזרום ברחובות. שלישית, הפתרון חייב להיות פתרון שבמסגרתו כל צד ייקח אחריות ויעניק שוויון, דמוקרטיה וחירות לאוכלוסיות הגרות בתחום סמכותו.

      בעולם מושלם, היינו יכולים לסמן כמטרה מדינית בניית פדרציה שוויצרית בארץ ישראל, ובה קנטונים המבוססים על כור היתוך אתני; מחוזות שלטוניים עם סמכויות ציבוריות משמעותיות, וממשל פדרלי משותף שדואג רק לתחומים לאומיים עליונים כגון שמירה על גבולות, ביטחון לאומי וגביית מכס. היות שאין, וכנראה לעולם לא תהיה, אפשרות פרקטית לקיים רעיון כזה בין יהודים לפלסטינים, הפתרון המציאותי היחיד שנותר הוא סיפוח חד-צדדי של כל שטח "סי" כפי שהוגדר בהסכמי אוסלו.

      פתרון זה יעניק אזרחות ישראלית לבין 50,000 ל-150,000 ערבים הגרים ביהודה ושומרון (המספר המדויק תלוי באם שואלים את נפתלי בנט או עיתון "הארץ"), אוכלוסיה שמהווה בין 0.7% ל-2.1% מהאוכלוסיה שלנו. לא מדובר באיום דמוגרפי מהותי. כמו כן, ברגע שמדינת ישראל תיתן להם אזרחות מלאה, אפשר כבר לבקש מהקהיליה הבינלאומית להפעיל לחץ על לבנון, סוריה, ירדן ומצרים להעניק אזרחות מלאה לפליטים הפלסטינים שגרים בתחומם. ובכך, נחליש את טיעון "זכות השיבה" שמהווה המכשול הגדול ביותר לכל הסדר שלום.

      היות וכל המתיישבים היהודים, המונים כ-350,000 נפשות, גרים בשטח "סי", פתרון הסיפוח לא ידרוש פינוי של יישוב יהודי אחד, וישאיר בידינו אזורים אסטרטגיים כמו בקעת הירדן. ממילא, חצי מהעולם המערבי כבר מכיר בשטחים "אי" ו-"בי" כמדינה פלסטינית. רק נותר להכיר בשטח "סי" כמדינת ישראל.

      רק בשלב השני, כלומר אחרי שמדינת ישראל לקחה אחריות שלטונית והעניקה שוויון זכויות לכל אדם שגר בשטחה, אפשר להתחיל לדבר על הכרה ישראלית בשלטון פלסטיני, כמדינה. כפעיל זכויות אדם, אני חושב שתגיע לרשות הפלסטינית הכרה כמדינה רק לאחר שהיא תקיים חברה שמכירה בערך החיים יותר מערך האדמה, ומכבדת חירות הפרט, שלטון החוק, דמוקרטיה וזכויות אדם.

      השאלה היא האם יהיו לראש הממשלה הבא החזון, התבונה, אומץ הלב ו-(אולי בעיקר) השותפים הקואליציוניים הדרושים על מנת ללכת על מהלך כזה. הכל יתברר בימים הקרובים.

      הכותב, כלב מאיירס, הוא מייסד מכון ירושלים לצדק