פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      היכונו לגזרות שאחרי הבחירות: נתראה במחאת 2013

      חייבים כמובן להצביע, אבל ללא קשר למנצח - אפשר כבר להתחיל להתכונן: הולך להיות פה רק יותר רע, ורגע אחרי סגירת הקלפיות יישכחו כל ההבטחות. ומה איתנו? לנו יש את הרחובות

      מוכנים? מוכנים לגזרות הכלכליות? למחירים שהולכים לעלות? מוכנים לעבור שוב פעם דירה? לקחת עוד הלוואה? מוכנים לזה? גם אני לא. ועדיין, כל הסימנים מעידים שלשם אנחנו הולכים כרגע. יהיה כאן יותר רע לפני שיהיה יותר טוב. כמובן, את כל זה לא אומרים לנו בסיסמאות הבחירות. זה לא סקסי, זה לא מוכר, זה לא מזמין כמו לדבר על "אחים ואחיות" על "איפה הכסף" על "הנהגה חזקה בשביל מדינה חזקה".

      יום הבחירות - דיווח חי, רגע אחרי רגע

      דו"ח העוני 2011: 861 אלף ילדים מתחת לקו העוני (טל אנגלנדר)
      לפני שיהיה כאן יותר טוב, יהיה יותר רע (צילום: טל אנגלנדר)

      ממתי הכסא של הפוליטיקאי הפך להיות יותר חשוב מכולנו? איך יכול להיות שהמחאה החברתית של כולנו הפכה להיות סיסמת בחירות ותו לא? אני שואלת את עצמי את זה ומבינה שהשאלות האלו הן לא באמת שלי, הן שאלות שמערכת הבחירות הזו מייצרת אצלי כתגובה. למה? בגלל שבזמן בחירות, בין כל ההבטחות של כל המועמדים, כל קול אחר, אזרחי, שאינו רץ לכנסת - הופך להיות משני.

      לפני שתענו לי ש"ככה זה", תרשו לי לשאול אתכם שאלה: מהו התפקיד של הכנסת? ושל הממשלה? האם אנחנו אמורים לשרת אותם - או להיפך? למה לא שומעים באף נאום של המועמדים המובילים התייחסות לרחשי הלב של הציבור? בסופו של דבר, ההחלטות מתקבלות בדלתיים סגורות, הרחק מהיום-יום שלנו. אבל עכשיו אנחנו חייבים לעבוד קשה. כן, אין מנוס מזה. אנחנו חייבים להמשיך ולבדוק את המייצגים שלנו בכנסת ישראל. אנחנו חייבים לדרוש מהם לעמוד בהבטחות, להבין שהם עובדים בשבילנו, שלא מספיק להיבחר - עכשיו מתחילה חובת ההוכחה. אף אדם שמקבל משכורת מכספי מיסים לא צריך להיות חסין לביקורת ציבורית, לחובת דיווח ולעמידה במילה שלו.

      מרתון לחברה טובה יותר

      המחאה החברתית של קיץ 2011 הייתה יריית פתיחה למרתון לא פשוט, לעבר חברה טובה יותר. חברה שגם לנו יש אחריות כבדה לדאוג שתתהווה. הבחירות האלו הן עוד נקודה בדרך. רוצים לדעת כמה המחאה הצליחה? שמתם לב כמה אנשים לא יודעים במי לבחור? זה לא מקרי. זה קשור בכך שאנחנו התעוררנו. אנחנו לא הולכים עכשיו להצביע, אנחנו הולכים לבחור. אנחנו לא צופים בתשדירים בלי עניין, אנחנו מריחים זיוף ממרחקים. אנחנו לא יודעים למי להצביע, בגלל שאנחנו מבינים עד כמה מערכת הבחירות הזו מבוססת על אוויר חם.

      הפגנת הענק במחאה על מצוקת הדיור ויוקר המחיה בירושלים, אוגוסט 2011 (עומר מירון)
      יריית הפתיחה. המחאה של קיץ 2011 (צילום: עומר מירון)

      ועדיין, אנחנו הולכים לקלפי. למה? כי אנחנו מבינים שאסור לנו להפקיר כל זירה שבה אפשר להרים את היד ולהצביע. אלא שבבוקר שאחרי הבחירות - בזמן שאני אעמוד מול שופט בהקראת כתב אישום והתורים לבנק יהיו מלאים באנשים שממשיכים להתחנן על חייהם כי המצב הכלכלי קשה - ביום שאחרי הבחירות, אנחנו, הציבור הרחב, מפסיקים להיות כלי משמעותי במערכה הפוליטית המפלגתית. מעכשיו, הכנסת תבחר. ועדת השרים לחקיקה תביא חוקים לקדמת הבמה, חוק ההסדרים יבטיח העברות תקציבים מתחת לאף שלנו והקפאת חוקים שהובטח שיחוקקו, הדילים ימשיכו והלוביסטים של אנשי ההון יחזרו לשחק על המגרש בכל יום.

      לנו, לציבור הרחב, לנו יש כלי אחד, היסטורי על מנת להביא לשינוי. לנו יש את הרחובות. אז ראו הוזהרתם, כל האנשים שרוצים להגיע למגדל השן. שינוי עכשיו! או שנתראה במחאת 2013.

      עוד כותרות מיום הבחירות:
      יצאו להצביע: נתניהו פנה לדתיים, דרעי בחר בישי
      מספר 9 בתנועה ילדה: "מקווה לעוד בשורות טובות"
      שכנעו אותי: 150 מילים מכל מפלגה - במי תבחרו?
      ניצחון זה לא הכל. פרשנות