ערב יום העצמאות התשמ"ח, 40 ,1988 שנה להקמת מדינת ישראל. העיתונים חגיגיים, למרות הציניות שהחלה להצטבר. קריאל גרדוש, הוא הקריקטוריסט המפורסם דוש, מצייר קריקטורה מרהיבה עם קווים מאוד פשוטים. שלושה "שרוליקים" צייר. הראשון קטן, השני בינוני והשלישי גדול. הבינוני סימל את מה שאנחנו היום, הקטן את מה שהיינו כמדינה, והשלישי את מה שיכולנו להיות.
ביום הבחירות לכנסת ה-19, יש כמה מאפיינים המתאימים לאותה קריקטורה נצחית. הימין השמרני והכלכלי יאמר בנחרצות שאלמלא העול הסוציאליסטי היינו מדינת פאר שאריות תנועת העבודה יספקו כפיים בכעס על כך שהכל היה יכול להיות אחרת אילו רק היינו נשארים אדומים. כמו הדגלים. נאמני הארץ השלמה יביטו לאחור בסיפוק מסוים, הנה גודלה של ישראל אחרי מלחמת השחרור גדול יותר לפחות ברבע. ומנגד ינשכו שפתיים אנשי שמאל, אשר תנומתם לא תהיה שלמה עד שאחרון גרגירי האדמה "הפלשתינית" ישוב אל בעליו.
אלה ואלה דומים בתחושתם. ברם, תמונה זו היא תמונה די נצחית גם בחייו של העם היהודי. מעולם לא הסתפק היהודי בקיים, תמיד התלונן על העבר ובעיקר סידר לעולם כמה מהפכות, כך שלא יישאר שום דבר על תלו. ובכל זאת, אפשר להמליץ לכל מי שחרד לעתידה של הארץ הזו כי יוריד במעט, רק במעט, את קולות ההתנצחות. מדובר בעיקר במי שנמצא בשלטון ועשוי להיות כך גם בארבע השנים הקרובות.
תנועת שלטון דוגמת הליכוד שידרה חוסר ביטחון מובהק בהתקפותיה גם אל הימין המובהק וגם אל יריבים משמאל. תחושת המגננה אמורה לסור אחרי אי אלו שנים שלטוניות, גם אם הן מעטות בעיני חברי התנועה. מוטב היה לו היו מציגים באור נגוהות את הישגיה המרשימים של הממשלה. מוטב היה להזכיר כמה שביתות נסתיימו בקול עלות שכר, לרומם את המחלפים ואת הכבישים ואת הרכבות, ולהדגיש כמה כלכלתה יציבה מול אירופה השוקעת. וכמה מקומות עבודה נוצרו ואיך חברות ומשקיעים עדיין רוצים ביקרה של ישראל אל מול הרצון העז מצד ה"חברתיים" להגדיל את מס החברות, ואז לא תישארנה חברות.
ההשתקפות של "שרוליק הגדול"
ואם מישהו שכח: מתי, באיזו שנה, היתה רמת הטרור כל כך נמוכה? מתי הוקמה גדר הפרדה, שהתבקשה זה זמן רב ומנעה סחף דמוגרפי וחברתי, שרק ארגוני השמאל מבחוץ ומבפנים ידעו לספר בגאווה? והרשימה עוד ארוכה. במקום זאת, מתוך אינסטינקטים של מגננה מתמדת, העלו מן האוב סוגיות שאין להן אחיזה במציאות, דוגמת הפיקציה שנקראת הדרת נשים או סירוב פקודה לא רלוונטי.
מחוות מנצחים צריכות להיות גם במישור ההתנצחות האידיאית, וגם בתחום התקשורת הכללית. אין צורך לפסול תשדירים של תנועות ערביות ויהודיות כאחת. התשדיר הוא הבמה היחידה שבה מותר להשמיע משהו. שופט העליון, לצורך העניין, נמנה עם צד המנצחים השלטוניים. שלטון יכול לחלוף מן העולם ולא כל תאוותו בידו. כך היה במשך כל השנים. שלטון צריך לשחרר לחץ של אופוזיציה בנתינת במה רחבה של דיונים עקרוניים על חשיבותה של אופוזיציה, בלי לשכוח שכאשר התפקידים מתחלפים על מנצחי הוויכוחים להישאר באופוזיציה.
ואם אני רומז למשהו גלוי, הנה הוא: חלק ניכר מאמצעי התקשורת בוחר לתקוף עקרונות של תנועות הימין במקום למלא תפקיד עיתונאי שאומר: האם ממשלה נכבדה ונבחרת מקיימת את ההבטחות לבוחר, או לפחות את חלקן? במקום זאת נשאלות השאלות מכיוון אחד בלבד: מדוע בכלל מעזים לממש באופן חלקי את מצעה של הממשלה, למשל, בנייה ביו"ש?
ביום חגה של הדמוקרטיה, כך לימדו אותנו, הושטת יד למפסידים צריכה להיות שנייה אחת לאחר הרמת אגודל של מנצחים. אף אם יש שאיפה להגיע אל "שרוליק" הגדול, ראוי לזכור כי לשרוליק זה יש השתקפות הפוכה במחנה המפסיד שרוליק בינוני אינו מילה גסה, הוא פשוט ההכרח המצוי מולי הרצוי האידיאי.