וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מצביעים ברגליים: מה יהיה הפעם שיעור ההצבעה?

21.1.2013 / 23:10

פעם זו הייתה גאוותנו הגדולה, אבל כבר למעלה מעשור שאחוזי ההצבעה בבחירות בישראל נמצאים בשפל המדרגה. האם המגמה תימשך - או שמא הצליחה המחאה החברתית לעורר את האדישים?

סקרים רבים התפרסמו באופן יומיומי במסגרת מערכת הבחירות לכנסת, ורובם מתעלמים מנקודה אחת: השאלה כמה מן העונים בכלל מתכוונים לטרוח להצביע ביום הבחירות. זו סוגייה עקרונית, שבארצות הברית מילאה תפקיד מרכזי בשלל הספקולציות לקראת רגע האמת, וגם אצלנו היא יכולה להאיר את הנתונים באור אחר. מצביעי ש"ס, למשל, ידועים כמי שמתגייסים בכוחות מלאים בדרך לקלפי, ולכן אם יש להם 11 מנדטים בסקרים, סביר להניח שלא יקבלו הרבה פחות מזה.

כל הדיווחים, העדכונים והפרשנויות - וואלה! בחירות 2013

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
תוכלו לעקוב במהלך היום אחר שיעור ההצבעה בכל שעה, ולבחון אם אנחנו קרובים יותר להצבעת השיא ב-1988 - או לשפל של 2006/מערכת וואלה!, צילום מסך

לעומת זאת, מרבית המצביעים הפוטנציאליים של יאיר לפיד הם צעירים חילונים, ובשנים האחרונות זו קבוצה לא מהימנה בכל הקשור להתנהגותה ביום הדין. מי אמר למשל שהבחור שאמר לסוקר כי יצביע ל"יש עתיד", אכן יטרח לעשות זאת? אולי הוא גר בתל אביב אבל רשום בקלפי ברעננה - שם נמצא בית הוריו - וכשיקום בבוקר, ירגיש שהקול שלו אינו מספיק חשוב, והמפלגה שבה הוא תומך בעיקרון אינה מספיק אטרקטיבית כדי שיטריח את עצמו לשם?

אם יהיו עוד רבים כמוהו, יכולה להיות לזה השפעה ניכרת על הרשימה הזו ועל אחרות. אחוזי ההצבעה הכלליים יכולים להשליך בסופו של דבר על מספר המנדטים, כפי שלמדה, למשל, קדימה ב-2006: היא נהנתה מפופולריות עצומה בציבור ובנתה על מספר אסטרונומי של מושבים בכנסת, אבל אדישות חסרת תקדים ביום הבחירות הותירה אותה עם 29 בלבד.

פתקי המפלגות המועמדות לכנסת ה-19, ינואר 2013. עומר מירון
פתקי המפלגות המועמדות לכנסת ה-19, ינואר 2013/עומר מירון

אדישות שכזו היא כבר עניין שבשגרה בעשור האחרון - אבל לפני כן היו הדברים שונים. למעשה, מהבחירות הראשונות ועד אלה ב-1999 (כולל), נהנתה ישראל מאחוזי הצבעה יפים גם בסטנדרטים בינלאומיים, בעיקר בהתחשב בעובדה שבניגוד למדינות אחרות, אין כאן חובת הצבעה. אמנם, אף פעם לא נשבר השיא של 1949 – 86.9%. עם זאת, ואף שהמספרים ירדו בהדרגה, הם לא ירדו מ-78% - נתון מרשים במיוחד בהתחשב בעובדה שישראלים רבים החלו לרדת מהארץ בשנות ה-70, ובעשורים שלאחר מכן החלו להסתובב לאורך כל עונות השנה עם תרמילים בין הודו לדרום אמריקה, ולא נחקק חוק לאפשר את הצבעתם מעבר לים. כלומר, 78.7% ההצבעה ב-1999 מעידים למעשה כי כמעט שמונה מכל תשעה ישראלים שהיו יכולים ללכת לקלפי עשו זאת.

הנורות האדומות לא נדלקו

אבל אז, משהו השתנה. ההרמוניה ארוכת השנים הופרכה ב-2001, אז ירד שיעור ההצבעה באופן דרסטי וחסר תקדים - ועמד על 62.3%. אך הנורות האדומות עוד לא הודלקו במלואן, שכן אפשר היה לתרץ זאת בנסיבות יוצאות הדופן של הבחירות הללו: הן היו הראשונות והאחרונות שהתקיימו לראשות הממשלה בלבד, ומכיוון שלא השתתפו בהן מפלגות, ייתכן שרבים מן המצביעים בהן איבדו עניין; זהות המנצח בהן - אריאל שרון - הייתה ודאית וידועה, ולכן בעלי זכות הבחירה סברו שהצבעתם כבר לא תשנה דבר; וכמובן, היה גם החרם המסיבי של הציבור הערבי, שהתנכר למפסיד אהוד ברק בגלל אירועי אוקטובר 2000.

אריאל שרון מוקף מאבטחים בזמן כנס בחירות בחולון - פברואר 2001. GettyImages
ניצחון ידוע מראש. אריאל שרון בכנס בחירות ב-2001/GettyImages

כלומר, שיעור ההצבעה במערכת הבחירות האחרונה היה נמוך בכמעט 25% לעומת זו הראשונה, ובכ-15% לעומת זו שהתקיימה עשר שנים קודם לכן. הצניחה הזו מן הסתם הטרידה רבים ולכן עוררה שלל דיונים, שהובילו למגוון מסקנות באשר למה שגרם לה. ההסבר הראשון הוא המיאוס של הציבור במה שהם רואים כמערכת פוליטית מושחתת ומסואבת, אם כי יש להזכיר שגם ב-1977 וב-1992 זה היה המצב, אבל התגובה של הקהל לא הייתה להחרים את הבחירות במחאה, אלא להגיע לקלפי כדי לחולל שינוי.

אכזבה, מיאוס ואדישות

אלא שמה שנראה ב-2001 כתקלה נקודתית, התברר עד מהרה כמגמה ברורה. ב-2003 הבחירות כבר היו רגילות, ולראשונה בפתק אחד מאז 1992. התקווה הייתה שאחוזי ההצבעה יחזרו להיות גבוהים יחסית, אך זה ממש לא קרה - הם אמנם עלו מעט, אך נותרו מתחת לרף 70% ועמדו על 68.9%. שלוש שנים לאחר מכן, המצב כבר החמיר. שיעור ההצבעה ירד ל-62.3%, והחגיגה הדמוקרטית הפכה בעיקר ליום חופשי לקניות, מה שפחות או יותר היה נכון גם בבחירות האחרונות ב-2009, אז עמד שיעור ההצבעה על 65.2%.

כלומר, שיעור ההצבעה במערכת הבחירות האחרונה היה נמוך בכמעט 25% לעומת זו הראשונה, ובכ-15% לעומת זו שהתקיימה עשר שנים קודם לכן. הצניחה הזו מן הסתם הטרידה רבים, ולכן עוררה שלל דיונים, שהובילו למגוון מסקנות. ההסבר הראשון הוא המיאוס של הציבור במה שהם רואים כמערכת פוליטית מושחתת ומסואבת, אם כי יש להזכיר שגם ב-1977 וב-1992 זה היה המצב, אבל התגובה של הקהל לא הייתה להחרים את הבחירות במחאה, אלא להגיע לקלפי כדי לחולל שינוי.

הסבר אפשרי נוסף הוא הגידול במספר הישראלים שאינם נמצאים בארץ, אבל צריך להביא בחשבון שהללו היו יכולים לקפוץ לביקור כדי להצביע – ולא בהכרח עשו זאת.

נימוק אחר נעוץ במה שהתחולל ב-2001, אותו קו פרשת מים שממנו והלאה אנו חוזים בדעיכה המתמשכת של השמאל הישראלי ושל אחוזי ההצבעה. בעקבות האינתיפאדה השנייה השתכנע חלק ניכר מהציבור המקומי שאין פרטנר לשלום ולכן אין סיכוי להשיג אותו, מה שהוביל להיקש אחר – אין גם טעם להצביע, שכן זה ממילא לא ישנה שום דבר. המהפכים ב-1977, 1992 ו-1996 הובילו מיידית לתהפוכות מדיניות, ואפשר להתווכח אם הן היו חיוביות או לא, אבל הן קרו. ברגע שנוצר הרושם כי תוצאות הבחירות כבר אינן באמת יכולות להביא לטלטלות כאלה, העוקץ שלהן נוטרל בעיני רבים מן הבוחרים.

המחאה תביא לשינוי מגמה?

יש, כמובן, גם עוד סיבות. בהן האכזבה ההולכת ומתמשכת של הציבור הערבי מן המדינה בכלל ומנבחריו בפרט, שמובילה לירידה הולכת ומתמשכת באחוזי ההצבעה שלהם ומשפיעה על אחוזי ההצבעה הכלליים, וגם העובדה שהדור כולו הולך ונהיה ציני וביקורתי יותר ויותר. גם לטלוויזיה אין בהכרח השפעה חיובית, שכן שגשוגן של תכניות סאטירה - מהחרצופים ועד "ארץ נהדרת" - הורידו לשפל את מעמד הפוליטיקאים וגדעו את המוטיבציה להצביע להם. מנגד, תפסו תוכניות הריאליטי את מקומן של הבחירות האמיתיות בעיני הציבור.

גם השיטה הנהוגה בישראל היא חלק מהבעיה, שכן בניגוד לרוב המדינות הדמוקרטיות במערב אין בחירה ישירה בנציג שמחויב אליך, והציבור מאס להצביע לאנשים שאין לו שום דרך לדעת אם בכלל יקיימו את המנדט או שמא יערקו במהלך הקדנציה למפלגה עלומה כלשהי.

צעדת המיליון בתל אביב, אוגוסט 2011. מגד גוזני
המחאה העירה מחדש את מעורבות הציבור. "צעדת המיליון" בתל אביב, אוגוסט 2011/מגד גוזני

כל הנימוקים הללו עדיין תקפים כרגע. ובכל זאת, יש נקודה אחת שעשויה למשוך את המגמה לכיוון ההפוך: תנועת המחאה החברתית של קיץ 2011 העירה מחדש את מעורבות הציבור, והעלתה לסדר היום את הציפייה שבכל זאת, ב-2013 אחוזי ההצבעה שוב יעלו על המסלול הנכון, ואולי סוף כל סוף יעקפו מחדש את רף ה-70%. בשבועות האחרונים נפוצו ברשת מספר קמפיינים לעידוד הצבעה, הקשורים קשר הדוק לאותם אנשים שהובילו גם את הפעילות המקוונת של המחאה.

מנגד, צריך לזכור שהיו גם שלל אירועים שהאירו באור שלילי את הפוליטיקה הישראלית - הפריימריז בליכוד, האין-פריימריז בישראל ביתנו וב"יש עתיד", העריקה של עמיר פרץ, כתב האישום של ליברמן וכיוצא בזה. כל אלה עלולים בכל זאת להשאיר בבית או בקניון את מי שדווקא שקלו לחזור לקלפי לאחר שנים.

רק בסופו של יום הבחירות נדע לבטח מי יהיו המנצחים והמפסידים הגדולים שלהן, אך כבר כשנבחין כמה ארוכים או קצרים הם התורים בדרך להצביע נוכל להיווכח אם הדמוקרטיה הרימה ראש או הובסה שוב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully