יכול להיות שהחלטתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, למנות את משה כחלון ליו"ר מועצת מנהל מקרקעי ישראל היא החלטה מצוינת. רשימה זו אינה עוסקת בתבונה של ההחלטה, אלא בעיתוי שלה וב"חוקיותה". המינוי של משה כחלון איננו באמת מינוי. הוא לא נכנס אתמול לתוקף. הוא בבחינת הצהרת כוונות, הבטחת בחירות. זוהי הבטחה פוליטית, כמו רבות אחרות המסתובבות סביבנו בימים שלפני בחירות.
החוק בנוסחו כיום אינו מאפשר את המינוי. חוק מנהל מקרקעי ישראל, משנת 1960, קובע כי מועצת מקרקעי ישראל, שקובעת את המדיניות הקרקעית שלפיה ינוהלו מקרקעי ישראל, היא המפקחת על פעולתו של מינהל מקרקעי ישראל ומאשרת את תקציבו. על-פי הכתוב בחוק, יו"ר המועצה הוא שר הבינוי והשיכון. היינו: או שכחלון ימונה לאחר הבחירות לשר הבינוי והשיכון, או שיהא צורך בשינוי החוק. שינוי החוק מחייב הליך חקיקה תקין בכנסת. נכון כי ניתן לעשות זאת בזמן קצר יחסית, אבל עדיין לא הוקמה קואליציה, איננו יודעים מה תהיינה העמדות של חברות הקואליציה בעניין זה, וממילא מדובר במשהו שאמור להתרחש בעוד כמה חודשים.
כל הפרשנויות, הדעות והעדכונים - וואלה! בחירות 2013
בנוסף לכך, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין מינויים בתקופת בחירות הן ברורות ועל פיהן הכלל הוא כי אין מינויים של הרשות המבצעת בתקופת בחירות. כך שגם מבחינת ניסוחו של החוק וגם מבחינת כללי המינויים, ההודעה מאמש לא נועדה בפועל ליצור את המינוי - אלא להודיע על כוונתו של ראש הממשלה. מדובר בהחלטה שאפשר ותמומש בעוד חודשים רבים, בדומה להבטחה הניתנת לאישים שונים באשר לתפקידים בממשלה עתידית.
דינוזאור שלא שמע על יוטיוב
מעניינת במיוחד גם החלטתו של השופט אליקים רובינשטיין, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, לאסור את השידור הישיר של מסיבת העיתונאים, וכן לאסור על שידור של קטע כלשהו מתוך מסיבת העיתונאים ברדיו או בטלוויזיה. החלטה דומה קיבל לפני כעשור השופט מישאל חשין, שהיה אז יו"ר ועדת הבחירות, כאשר הורה להחשיך את מסכי הטלוויזיה במסיבת עיתונאים שיזם אז ראש הממשלה שרון, שמטרתה הייתה להסביר את השתלשלות העניינים בהקשר לחשדות השונים שנקשרו בשמו. במהלך מסיבת העיתונאים הוחשכו המסכים, והאירוע הפך עד מהרה לסמל בבחירות ההן, בשנת 2003.
אלא שהפעם ההחלטה שלא לשדר את מסיבת העיתונאים ניתנה מראש, ונחסך מהציבור האירוע ה"דרמטי" של החשכת המסך. אגב, גם מסיבת עיתונאים של שלי יחימוביץ' לא הותרה לשידור. חוק הבחירות - דרכי תעמולה אוסר על שידור "תעמולת בחירות" ברדיו ובטלוויזיה ב-60 הימים שלפני הבחירות (פרט לתשדירי התעמולה). החלטת השופט רובינשטיין ניתנה אמנם בהתאם לחוק, אלא שזה חוק שאי אפשר שלא להפר אותו. נדמה שהוא מופר יום יום ושעה שעה פשוט כי זו גזירה שאי אפשר לעמוד בה. החוק אנכרוניסטי ולא מתאים לעידן המודרני.
מידי מערכת בחירות, כותבים יושבי ראש ועדת הבחירות בדו"חות הסיכום המלצות למחוקק לתקן את חוקי הבחירות השונים. פניות אלה נותרו ללא מענה. לאחר הבחירות שוכחים מהעניין, עד הבחירות הבאות ושוב חוזר הניגון, ושוב מדינת ישראל מתנהלת במערכת בחירות תחת חוק משנת 1959, שלא שמע על יוטיוב ולא ידע על אינטרנט. "כמו דינוזאור המתהלך בינינו באיטיות. יצור השייך למקום אחר ולזמן אחר" - כך כתב השופט חשין בהקשר לחוק ישן אחר. הגיע הזמן שהמחוקקים החדשים שייבחרו מחר לכנסת, המבינים היטב בתקשורת, ירימו את הכפפה ויביאו להתאמתו של חוק הבחירות - דרכי תעמולה, לכל הפחות לשנת 2013.
