אנקדוטה ישנה מספרת על אותו יהודי בעיירה ברוסיה הצארית, שאשתו ילדה זה עתה בן, והוא שואל בעצת הרבי, כיצד לרשום את תאריך הולדת הבן. "אם אקדים את התאריך, יבואו חיילי הצאר וייקחו אותו לצבא כשהוא עדיין ילד, ואם אאחר את התאריך, לא יקבלו אותו לישיבה במועד, כי יגידו שהוא צעיר מדי. מה לעשות, רבי?". שואל אותו הרבי: "אז מדוע לא תרשום אותו בתאריך האמיתי בו נולד?"; "אוי", טופח היהודי בידו על מצחו. "על כך בכלל לא חשבתי".
נזכרתי באנקדוטה זאת למקרא מאמרים מחשיכי-עיניים באשר להצבעתם "האסטרטגית" של חלק ממצביעי השמאל. הם מזהים עצמם כשמאל; הם יודעים שבמגרש הציוני יש רק מפלגה אחת, מרצ, המוגדרת כשמאל; ובכל זאת, פלפול "אסטרטגי" גורם להם לשקול הצבעה למפלגה שנסה בפחדנות מהגדרה עצמית שמאלית, מפלגה שהם אינם שלמים עם דרכה, מ.. "שיקול אסטרטגי".
הירידה הדרמטית למדי בזיהויים של אנשים ונשים כאנשי שמאל, בעקבות המתקפה (ולעתים קרובות - ההסתה) מצד הימין, קיבלה בשנים האחרונות סיוע מכיוון לא צפוי, מכיוונה של שלי יחימוביץ'. האופן הנחרץ שבו מנסה יו"ר מפלגת העבודה להתנער מכל רבב של דימוי שמאלני שמא ידבק בה, מדמה לאנשים רבים את השמאלניות כמין צרעת שיש להיזהר מכל מגע איתה (או לאיידס, כפי שדימתה זאת גאולה כהן). רק כך אפשר להסביר את דבריה של יחימוביץ' בראיון לערוץ 7, שופרו של הימין המתנחלאי הקיצוני: "לכנות את מפלגת העבודה מפלגת שמאל זה עוול היסטורי".
"עוול היסטורי" - לא פחות. באותה רוח היא נזהרה מכל התחברות עם מרצ, עד כדי הפרת מסורת רבת-שנים של הסכמי עודפים בין העבודה למרצ, ורצה בחופזה ובבהילות לחתום הסכם כזה עם הניאו-ליברל יאיר לפיד, שאינו חושש להצהיר בגלוי על רצונו להצטרף לממשלת נתניהו-ליברמן. ברמה התיאורטית, מבטלת יחימוביץ' כליל, בהבל פיה, את החלוקה הנהוגה של הזירה הפוליטית בין ימין לשמאל, המקובלת בסוציולוגיה הפוליטית.
אי אפשר לצעוד על רגל אחת
הנפנוף במותג הסוציאל-דמוקרטי אינו עולה בקנה אחד עם ההתנערות מהשמאל, לפחות מבחינת התודעה הציבורית.
כדי להתנער מהשמאל, יחימוביץ' נמנעת בעקשנות מתמיכה ממשית במאבק המתנהל בארץ זה 45 שנה למען פתרון של שלום לסכסוכנו עם הפלסטינים. כמה מתומכיה של יחימוביץ' מלמדים עליה סנגוריה ומסבירים לנו ש"הצנעת דגל השלום הוא מהלך טקטיקה לצורך רכישת תמיכה מהימין". אלא שיחימוביץ' דוחה בחריפות טיעון זה. אין זה מהלך טקטי, אלא הכרעה אידיאולוגית, היא אומרת.
לנוכח הביקורת הגוברת כלפיה בתחום זה, גם מקרב מפלגתה שלה, הצהירה יחימוביץ' כי היא תומכת "אפילו" במתווה קלינטון (כמובן בלי לפרט את מרכיביו, כגון: חזרה לקווי 67', למעט גושי ההתנחלויות, על בסיס של חילופי שטחים; חלוקת ירושלים; ומנגד: ויתור מצד הפלסטינים על זכות השיבה). היא מתבטאת שוב ושוב בזלזול מתנשא כלפי "שלום עכשיו", מרצ וכל גורם אחר שאינו מסתפק בדקלום הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", אלא פועל בהתמדה לחשוף את עוולות הכיבוש, את מדיניות ההתנחלות שנועדה להכשיל את הפתרון של שתי מדינות (ה"מקובל על כולם", לכאורה, לדברי יחימוביץ'), ופועל כמיטב יכולתו לנטות גשרים של הידברות והבנה עם שכנינו הפלסטינים.
חמור מכך: יחימוביץ' מתארת את אלה הנאבקים למען השלום כמי שהפנו כתף קרה למאבקים על צדק חברתי. כאילו לא שידרה בעצמה בקול ישראל ראיונות רבים עם רן כהן, עם חיים אורון (ג'ומס), עם יוסי שריד, עם ענת מאור, עם החתום מטה ועם נציגים נוספים של מרצ, על מאבקיהם למען צדק חברתי ועל יבול החוקים החברתיים שהניבו מאבקיהם. סיעת מרצ הנוכחית - זהבה גלאון, אילן גילאון וניצן הורביץ - זכתה לתואר "הסיעה החברתית ביותר" מטעם "המשמר החברתי", ארגון מתנדבים הבוחן בדרך שיטתית את פעילות חברי הכנסת למען צדק חברתי. הם ממשיכים להוכיח שאפשר להיאבק לשלום, נגד הגזענות ולהגנת הדמוקרטיה, מבלי להפנות כתף קרה, אלא דווקא לב חם, למאבקים החברתיים.
"אני מאמינה בכל נימי נפשי שסדר היום הסוציאל-דמוקרטי הוא גם זה שיביא להבקעה מדינית ולשלום", אומרת יחימוביץ' בראיון לערוץ 7, והיא מתכחשת למהות העמוקה של הרעיון הסוציאל-דמוקרטי, המשלב מאבק למען חברה צודקת, ושלילת הגזענות והשוביניזם (וממילא השליטה על עם אחר), והחתירה לשלום בכל מקום בו הוא נעדר, והגנה על המשטר הדמוקרטי וביצורו (ובכלל זה הפרדת הדת מהמדינה).
המחשבה שאפשר לדחות את המאבק על השלום עד שנצליח לכונן סדר-יום סוציאל-דמוקרטי היא מחשבה מייאשת. שמאל אמיתי, כמו סוציאל-דמוקרטיה אמיתית, צועדים על שתי רגליים - רגל חברתית ורגל מדינית. וכל מי שמנסה לצעוד על רגל אחת בלבד גוזר על עצמו נכות.
כמו בסוגיית היחס לשמאל, כך גם לגבי היחס לנאבקים למען השלום - פועל הימין בכל כוחו כדי לשלול את הלגיטימציה שלהם, להציגם כעוכרי ישראל, כמשתפי פעולה עם שונאינו, כחותרים תחת יסודות קיומנו. הוא עושה זאת בדרכים שונות: הסתה, הפצת שקרים, לגלוג ארסי, הדרה. שלי יחימוביץ' חייבת לבדוק את עצמה ואת מאמצי התנערותה ממחנה השלום, ולמצוא את אותן נקודות בהן התבטאויותיה מתחברות למסע מסוכן זה של הימין.
רבים במחנה השמאל מייחלים להתקרבות בין מרצ למפלגת העבודה ומקווים כי היא תסייע להתעוררות מחודשת של כוחות חברתיים שיניחו בעתיד את הבסיס לשלטון שיובל על-ידי מחנה השמאל לגווניו. כרגע מהווה גישתה השוללנית של יחימוביץ' את המכשול העיקרי להגשמת יעד זה. חיזוק כוחה של מרצ בבחירות הקרובות יגביר את הסיכוי שבמפלגת העבודה יוסר המכשול הזה.
למרות מסע הדה-לגיטימציה נגד השמאל, שמנוהל במשך שנים על-ידי הימין, לא בלי הצלחה, עדיין 20-18 אחוזים מהבוחרים היהודים מגדירים עצמם כשמאל. בהנחה (שאני מקווה כי תתבדה) שרק שני-שלישים מבעלי זכות הבחירה יממשו את זכותם, מדובר בכוח אלקטוראלי השווה לכ-20 חברי כנסת. תארו לעצמכם איך הייתה נראית הכנסת (ואיך הייתה נראית ישראל) לו בוחרי השמאל היו שומעים לעצתו של הרבי...
הכותב, יאיר צבן, לשעבר יו"ר מרצ, כיהן כחבר כנסת וכשר