ערביי ישראל, להצביע או להחרים?

שפת אמי היא ערבית, אולם איני מגדיר את עצמי בצורה לאומית או דתית; אינני מאמין בקיומו של עם ערבי שהינו תוצר של אופנת הלאומיות ואביב העמים של המאה ה-19, כשם שאינני מאמין בקיומו של עם יהודי שהינו תוצר מלאכותי של אותה תקופה; איני מאמין בקיומו של עם פלסטיני שנולד בהסכם סייקס-פיקו על ידי מתיחת גבולות שרירותית תוך יצירת עמים יש מאין.

כל איש באומנתו יחיה, אולם תהא ההגדרה אשר תהא - יש עובדה אחת שאיש אינו יכול לחלוק עליה: אני יליד המקום (native), וזיקתי לארץ הזו מתוארכת אחורה למספר רב מאוד של דורות, שהתגוררו וחיו על אדמה זו. זוהי זיקה בפועל שהינה ארוכה הרבה יותר מזו שקושרת לארץ רבים מאזרחי המדינה שאינם דוברים את שפת אמי.

בתור יליד שאבות אבותיו נולדו בארץ זו, יש לי זכות טבעית ובעלות על האדמה שאף כובש או טוען לזכות לא יוכל לגזול ממני במובן הערכי, גם אם בפועל הוא מחשיב עצמו לבעלים מכוח זכות אלוהית או היסטורית של אלפיים שנה - זכות שנויה במחלוקת והזויה בדיוק כפי שהיא נשמעת. בתור יליד, קמה לי זכות להיות חלק ממדינתו של הכובש, המתנחל או הטוען לזכות היסטורית, וזכותי זו מחייבת את המדינה שקמה על אדמתי להכליל אותי בהגדרתה ולכלול אותי בסמליה, ובאותה מידה מחייבת אותי כאזרח ליטול חלק בכל החובות הנובעות מכריתת ההסכם עם המדינה, ובין היתר גם לשוויון מלא בנטל.

אולם על המדינה, מצדה, להוכיח שאיננה חוששת לשלב אותי בכל מוסדותיה ולשנות את המנונה, שאינו מדבר אלי, את דגלה ואת הגדרתה - כך שתבטיח את זכויותי כיליד ואת זכות השיבה לכל הילידים שחיו בארץ זו, בדיוק כשם שהמדינה מממשת את זכות העליה מתוקף חוק השבות של אלה שמעולם לא הייתה להם כל זיקה לארץ .

אינני רוצה לגרש אדם מארץ זו ואינני רוצה להיות מגורש. כל רצוני הוא כי מדינה זו תהיה מדינה חילונית, ללא צביון דתי; דמוקרטית וליברלית - שתייצג את כל הנמצאים בה נאמנה ותשלב את תרבותם ואת ייחודם, בין אם הם דוברי עברית, ערבית, רוסית, אמהרית או כל שפה אחרת, תוך תקווה שמקץ כמה דורות, ובמידה ולא נחשוש מהמילה התבוללות, נוכל ליצור אומה אחת שתוכל להיות נר לשאר האומות.

עד שיום זה יבוא, אינני מוכן להיות עלה התאנה שיעניק לגיטימציה למדינה שמגדירה עצמה באופן דתי ורק לאוכלוסיה הנמנית על הדת השלטת; מדינה שמקפחת בחוקיה ובמוסדותיה את הלא-יהודים שבתוכה (ראה הקרן הקיימת לישראל); מדינה המתהדרת בדמוקרטיה אך אינה מאפשרת לאנשים להתחתן ולבחור את בן או בת זוגם ומעודדת בזאת בדלנות והפרדה ברוח הסיסמה "נפרד אבל שווה" שסימלה את הגזענות ששלטה בארה"ב עד שנות ה-60; מדינה שמנהיגיה רואים במילה "התבוללות" מילת גנאי ואינם מתביישים לומר זאת בפומבי, ובכך מיישמים את תורת הגזע הידועה לשמצה; מדינה שאינה מאפשרת לי להתגורר בחלק גדול מאדמותיה, מושביה או התנחלויותיה, ובו בזמן אינה מעמידה לדין את אלה הקוראים לאיסור מכירת דירות למי שאינו יהודי ואינה עוצרת אוהדי כדורגל שמסיתים ומייחלים למותי כאילו מדובר בתופעה שניתן להבינה ולהכילה.

אינני מוכן ליטול חלק בהליך שאמור להוכיח שבמדינה נהוגה דמוקרטיה, בעוד שבמהות ישנם פשיזם ואפרטהייד שאינם שונים מהדיקטטורות החשוכות הסובבות את המדינה הזו - מדינה הדוגלחת בפועל בהפרדה לאומית ואינה מאפשרת לילידים לא-יהודים להיות חלק ממקבלי ההחלטות.

אי-הצבעתי לאף אחת מהמפלגות הערביות אינה אובדן גדול עבורי: ממילא, אינני מזדהה עם מפלגות הכוללות חברי כנסת דוברי ערבית שכל רצונם הוא לאלץ אותי להיכנס לתוך משבצת לאומית או דתית שמשרתת אינטרס אישי תוך התחזות לאינטרס לאומי; חברי כנסת שאינם דואגים לציבור בוחריהם ורק מעמיקים את השסע עם כל מי שנמצא בארץ, וזאת למרות שבישיבת הכנסת הראשונה הם מתחייבים לכבד את חוקי מדינת ישראל כמדינה יהודית - אלא שבפועל אינם מאמינים ואינם מכירים ביהדות המדינה, ובכך דוחים את העימות לנקודת האל-חזור, שכן נקיטת עמדה דו-פרצופית זו אך מסמנת אותם כ"בוגדים" ומקצינה את העמדות בקרב פלחים נרחבים בציבור, ובכך נמנע מאבק צודק וכן על הגדרת המדינה מנקודת מבט ליברלית-דמוקרטית ומנקודת מבט ילידית.

במצב הנוכחי ולאור העמדות שתיארתי, אין לי כל דרך להשתתף בבחירות, מאחר שאני שולל באופן גלוי את יהדותה של המדינה ואת זכותה להגדיר עצמה על חשבון זכויותיי כיליד. עד שתשתנה ההגדרה, אמשיך להיות שותף בגורלם של כל הנמצאים בארץ על שלל גווניהם, מוצאם, או הגדרתם העצמית - בשמחה ובשכול, בטוב וברע... ויבוא לכנען גואל.

ג'לאל איוב, שדרן רדיו א-שמס

בציבור הערבי שורר תסכול רב מהממשלה הנוכחית, ומאיחוד המפלגות הליכוד וישראל ביתנו, שהפך את מפלגת השלטון לימנית קיצונית. מבחינתי, התחושות הקשות מתחדדות אף יותר בהיותי אישה, סטודנטית למשפטים, מוסלמית ובעלת זכות בחירה בפעם הראשונה בחיי.

החלטתי לאמץ את המשל "אין חכם כבעל הניסיון", ולהבין מה הגישה של הסובבים אותי לגבי הבחירות הבאות. בדרכי לתשובה, נתקלתי בתופעה ההולכת וגוברת של אי-הצבעה בקרב האוכלוסיה הערבית. בעשור האחרון, ירד שיעור ההצבעה של אזרחים ערבים ב- 20% ויותר, ירידה חדה יותר מזו שבציבור היהודי, ששיעורי ההצבעה בו דומים לשיעורים בעולם המערבי כולו. ניסיתי להבין ממה נובע שיעור ההצבעה הנמוך בקרב החברה הערבית כלל, ובפרט בקרב הסטודנטים הערבים.

לצערי, קבוצה בלתי מבוטלת בקרב חבריי החליטה להימנע מהצבעה ממניעים אידיאולוגים, תוך התנתקות מהפוליטיקה הישראלית כמעט לחלוטין. הם מאמינים שהחרמת הבחירות עשויה להשפיע יותר מאשר ההשתתפות בהן. רק כך, לדעתם, תיווצר לגיטימציה לאוטונומיה לחברה הערבית בתוך מדינת ישראל.

אי-ההסכמה שלי עם גישה זו נובעת מההנחה שהתעלמותם של חבריי מהכנסת וממעגל מקבלי ההחלטות תהפוך אותם ללא-לגיטימיים. הם לא לוקחים בחשבון שבזמן הזה, חברי הכנסת מהימין ימשיכו לפעול ולקבל החלטות והצעות חוק שככל הנראה יפגעו באוכלוסייה הערבית ובזכויות בסיסיות שלנו - והמצב אף יחמיר, אם אף חבר כנסת לא יהיה שם על מנת להתנגד ולהציג את עמדתנו.

קבוצה משמעותית נוספת תימנע ככל הנראה מהצבעה, לא ממניעים אידיאולוגיים, אלא מתוך תחושה של חוסר אפקטיביות ושיתוף אמיתי בחברה הישראלית, שמתבטא גם ביחס לחברי הכנסת הערבים. אנחנו מרגישים על בשרנו את הייצוג החסר של ערבים במשרדי ממשלה ובמוסדות המדינה. ישנו רצון איתן מצד רבים מאיתנו להשתתפות שוויונית בחברה הישראלית, אך החסמים מוציאים את הרוח מהמפרשים שלנו. הדוגלים בגישה הזו טוענים כי אי היכולת של חברי הכנסת הערבים להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בכנסת ובממשלה למעשה משקף את ההדרה של כולנו מהזירה הציבורית בישראל.

אני מאמינה שהדרך להתמודד עם בעיית הייצוג והאפקטיביות שלנו אינה בהימנעות מהצבעה. חברי הכנסת הערבים דווקא מפגינים פעלתנות רבה מאוד. לא קיים כלי פרלמנטרי שהם לא משתמשים בו בחריצות ובמקצועיות, ואנחנו יודעים שהם נוכחים במליאות. שיעורי ההצבעה שלהם בהצעות חוק ובהצעות אי-אמון גבוהים. אולם כוחם של חברי הכנסת הערבים הולך ויורד בשנים האחרונות, בעקבות הירידה בשיעורי ההצבעה והדרתם מהזירה הפוליטית, מה שהפך את עבודתם לקשה הרבה יותר. הם אולי הקול היחיד בכנסת שדוגל בקידום המיעוט הערבי. זה נטל כבד מאוד שמוטל על כתפיהם.

בהקשר זה, כולנו ציפינו ועדיין מצפים, אולי אחרי הבחירות, לאיחוד כוחות של נציגי הציבור הערבי. המאמץ לאיחוד המפלגות עשוי היה לפתור את התחושה של ייצוג שאינו משמעותי. הצורך במאמץ זה מתחיל דווקא בשל המורכבות, והפלגים הרבים הנמצאים בתוך המיעוט הערבי. כאשר ישנן שלוש מפלגות (לפחות) בעלות השקפת עולם שונות, אין אפשרות לתת מענה לקבוצות השונות בחברה הערבית, וגם הייצוג של כולנו כמיעוט אינו ממוקד מספיק. אחדות המפלגות הערביות בעתיד, אם תקרום עור וגידים, תגדיל במידה רבה את הנכונות של הציבור הערבי להצביע בבחירות. הרשימה לכנסת תתחזק, וכך גם יכולתה להשפיע על השיח הציבורי.

ולמרות שנציגינו טרם התאחדו, אני מאמינה שעליי ללכת לקלפי מחר. רק על ידי מימוש זכות ההצבעה, יובטח קיום נציגים אשר יקדמו את הנושאים החשובים לרוב האוכלוסייה הערבית בכלל, ובפרט קידום הנושאים האזרחיים, ובראשם חינוך, תעסוקה, תרבות, מאבק בפשיעה והשתלבות בשיח האקדמי והציבורי. כל חבר כנסת נוסף יכול להביא עימו זוויות שונות שמדברות אלינו האזרחים הערבים. כל חבר כנסת שדוגל בשילוב וקידום האוכלוסיה הערבית יכול לשנות ולעשות למעננו במהלך כהונה של ארבע שנים. הגדלת מספר חברי הכנסת המייצגים את החברה הערבית תגדיל את היעילות שלהם בעבודתם. זה מה שעשוי להוביל לשינוי המיוחל.

אסכם בקריאה גורפת למימוש זכות ההצבעה. מדובר בכלי משמעותי שניתן לאזרחים במסגרת דמוקרטיה. אני מבינה את התחושות של חוסר תוחלת ואולי אפילו ייאוש, אולם לנוכח התחזקות גוש מפלגות הימין בשנים האחרונות בכנסת, הזכות הפכה לחובה, ועלינו להאמין שנציגנו יכולים לבטא את הקול שלנו על הצד הטוב ביותר. רק במימוש זכות ההצבעה למפלגות שמייצגות אותנו נוכל לאזן כוח זה, ולהשמיע קול אלטרנטיבי. קול אנטי- גזעני ושוויוני בכנסת הבאה.

יסמין אבו סיף, סטודנטית למשפטים במכללה למנהל בראשון-לציון