בפרוץ המחאה החברתית ביולי 2011, הגיע אלדד יניב לצומת הרחובות אבן גבירול-קפלן בתל אביב, שנחסם על ידי מי שראו את עצמם כגרעין הקשה של המפגינים. הצומת הפך אז להיות מוקד הזעם העיקרי של המחאה בעיר. שם נרשמו רוב העימותים בין המפגינים לבין המשטרה. יניב התבונן במפגינים והפנים. את אותו זעם אלים, משולח רסן, הוא העמיד במוקד קמפיין הבחירות של מפלגתו, "ארץ חדשה".
יניב, ובעיקר ה"חיילים" שלו, מבטיחים "להכניס בכל הכוח", "לעשות גיהנום" לח"כים ו"לעשות בלגאן" בכנסת, "לשים ז". "ערימת צמיגים בוערת בוויינט", כתב רני בלייר בפייסבוק שלו בהתייחס לסקר שפורסם באתר. פעילים אחרים מצלמים עצמם מתפרצים למשרדים שונים ומציגים שאלות קשות, לא מבלי שהם מצחקקים אל המצלמה לפני ואחרי.
יניב, שהיה ראש המטה האישי של אהוד ברק כשהיה ראש הממשלה ומאז החזיק עוד מספר לא מבוטל של כובעי מצחייה פוליטיים, מעיד על עצמו שהוא מכיר כל טריק בספר השחיתות הפוליטית בישראל. בסרטונים של מפלגתו הוא מתאר בעצמו, בידענות רבה, כיצד מתועלים משאבים, כספים ומושבים בכנסת לצרכי "שלטון ההון". הוא אף טען בראיון ל"הארץ" כי אנשים ייכנסו לכלא על דברים שהוא עצמו עשה.
כעת, הוא מבקש מהמצביעים בוגרי המחאה שיאמינו לו שהשתנה. כעת, מבטיח יניב, הוא כשיר להוביל תנועה פוליטית שמתבססת על ההיפך המוחלט מההתמחות המוצהרת שלו - על טוהר מידות. הוא, המושחת, הפך את עורו, חזר בתשובה, הניף את דגל ניקיון הכפיים ומתכוון לגאול את ישראל מהשחיתות, תחום ההתמחות שלו עצמו. האם אפשר להאמין לאיש הזה?
יניב, זה באמת לא אישי?
אם נאמין ואם לא, יניב עושה כל מה שהוא יכול כדי לסחוף אותנו, כשהוא הופך את קמפיין הבחירות שלו למסע אישי לטיהור שמו. הוא מתנפל על כל רצועה פנויה בטלוויזיה וברדיו. הוא מציף את הדיון בסיפורו האישי בפייסבוק. במיוחד הוא מצליח להרשים שחקנים ואנשי קולנוע, מומחים למימיקות ולמונולוגים שמריעים לשחקן הראשי בהצגה. אבל אפילו אם נקבל את טענותיו האישיות של יניב לגבי עצמו ונניח שהתשנה - האם זו סיבה להצביע לו? ייתכן שכן, אבל לא כמתמודד לכנסת אלא כמתמודד בתכנית ריאליטי. אדם מוכר, שעובר שינוי אישי דרמטי מול הרבה צופים - כך זוכים בתחרות טלוויזיונית בישראל.
אלא שבכנסת, בחיים האמיתיים, אנחנו זקוקים לאנשים שהוכיחו שהם יודעים מה לעשות עם המנדט שאנחנו נותנים להם. יש כאלה אנשים בשמאל - ניצן הורוביץ ודב חנין הם רק שתי דוגמאות לפועלים פרלמנטריים חרוצים, שכבר הוכיחו את עצמם כמי שעושים למען עקרונותיהם ולמען בוחריהם, מול ממשלה שלא נתנה דבר לבוחריה. אפילו שלי יחימוביץ, שעוסקת היום בעיקר בסיווג של אויביה וחבריה, עשתה וחוקקה למען עובדי קבלן, למען נשים מוכות, למען שיפור, ולו קל שבקלים, של חיי האזרחים. יש גם אחרים - ודווקא את הקולות האלה, של מצביעי השמאל, מאיימת "ארץ חדשה" לגזול, בלי שהעמידה מצע ראוי, בלי רקורד של שום עשייה חיובית בפוליטיקה. במלים פשוטות - בלי קבלות.
וישנם סימני שאלה נוספים: באוגוסט האחרון התייצב יניב למשמרת ממושכת מתחת לביתו של אהוד ברק, כדי למחות נגד איומי ישראל לתקוף באירן. לא מול בית ראש הממשלה, אלא מתחת לביתו של ברק. האם אין שום מרכיב רגשי, שמביא אדם להפגין מתחת לבית הבוס שלו לשעבר, איש שהעביר איתו ימים ולילות בלשכת ראש הממשלה לפני כעשור? איש שחלק איתו את כוחו הפוליטי? האם זה לא באמת אישי?
יניב לא מבטיח עבודה פרלמנטרית חרוצה לבוחריו, אלא מרי ובלגן. "אתה תשב מול הטלוויזיה ותמחא לי כפיים", הבטיח לאחד ממראייניו. בעזרת רני בלייר, קולנוען גדול וטירון בפוליטיקה, יצר את סרטוני "השיטה"; סרטונים שכשלעצמם הם אמנם שירות חשוב לציבור, אבל מי מאיתנו מחליט במי הוא בוחר על סמך סרטון ביוטיוב? כשאנו מחליטים במי לבחור, חשוב לקחת בחשבון גם את הישגי המועמד, את הרזומה שלו. בינתיים "ארץ חדשה" לא עשתה דבר למעננו, מלבד לרקוד על הרגשות המרדניים-הנעוריים שלנו ולצעוק סיסמאות אלימות וילדותיות נגד הממסד. זה לא מספיק. אולי בבחירות הבאות.
ספי אפרתי, מוזיקאי
לקריאה נוספת:
תעתועי הסקרים: הייתכן שאלדד יניב בדרך לכנסת?
אלדד יניב ב"אנשים" - פוליטיקאי שלא מפחד מטלוויזיה
נפלו בעריכה: ארץ חדשה מבריקים במדיה החברתית