כלכלה לאומית בלי דמגוגיה

ה"פייננשל טיימס" קבע כי "נתניהו הביא לתחיית הכלכלה בישראל", והעובדות מחזקות זאת: ישראל נחלצה מהמשבר הכלכלי העולמי, מדורגת במקום טוב באמצע מתוך 34 מדינות ה-OECD מבחינת התוצר הלאומי הגולמי, רשמה צמיחה נאה בשיעור 3.3% (יותר מרוב מדינות אירופה ומארה"ב) ובלמה את האינפלציה, וכל זאת בלי לפגוע באופן מהותי בשירותים הניתנים לאזרח. כל זה אינו יד המקרה אלא פעולה נכונה של ההנהגה.

"ומה עם הגירעון התקציבי בסך 39 מיליארד שקלים, פי שניים מיעד הגירעון המקורי של 2%?" יטיחו אנשי האופוזיציה, ובראשם יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ', המקווה שהציבור ישכח לה שעד לא מזמן דרשה להעלות את הגירעון בשיעורים גדולים יותר כדי להגדיל את ההוצאה הציבורית (אגב, היעד המעודכן של הגירעון הוא כבר מזמן 3.4% ולא 2%, כפי שנטען).

העסק פשוט: הגירעון גדל בשל ירידה תלולה בגביית מסים, כולל מכסים, ובשל ההאטה הכלכלית בעולם והעלייה בהוצאות הממשלה. ייתכן שהיתה תקלה בבקרה התקציבית ואפשר גם שהתקציב הדו-שנתי לא סיפק את הסחורה, אולם לא היה כשל במדיניות הכלכלית, ולראיה: ההתקדמות בבניית תשתיות תחבורתיות (מה שיתרום בעתיד לביטול המושג "פריפריה") לצד שלל דוגמאות נוספות, מחינוך ועד בריאות. עדיין יש מה לשפר, אבל צריך להיות ברור שגם זה לא יושג חינם אין כסף.

להוצאות הממשלתיות תרמו גם מבצע עמוד ענן והמערכה המתמדת בעזה (לכל טיל במערכת כיפת ברזל יש מחיר), בניית גדר בגבול הדרומי, דו"ח טרכטנברג, חינוך חינם מגיל 3, הסדר שביתת האחיות, הרפורמה של עובדי הקבלן ועוד. רובן מטרות חיוביות, אך לכולן יש מחיר. במקרה של ההוצאה בהתנחלויות, ראוי לבדוק מהי באמת ההוצאה הציבורית נטו - איזה חלק נועד בעצם לירושלים רבתי ואם לחלק מהכבישים שנבנים ביהודה ושומרון לא נועד תפקיד ביטחוני, גם אם, ואולי דווקא, במקרה שתוקם שם ישות מדינית פלסטינית.

דווקא בתקופה זו של בחירות, המ?שנה הכלכלית של העבודה דורשת התייחסות מיוחדת בנושא זה, לא מפני שיש בה בשורה, אלא להפך, מכיוון שאילו מפלגה זו היתה מגיעה לעמדת השפעה של ממש, היתה צפויה למדינה ולכלכלתה חזות קשה ביותר, בין היתר בדמות העלאה מאסיבית במיסוי, צעד שהיה פוגע במישרין בגורמים שהרימו את המדינה מתהום הנחשלות הכלכלית לרמת השגשוג וההשגיות שרבים בעולם מתקנאים בה, ומביא לפגיעה קשה בתעסוקה.

שלושת העשירונים העליונים משלמים ממילא 90%-80% מתקבולי המסים, כך שהעלאת המסים לשכבות האלה תביא לתוצאה הפוכה מזו שרוצים להשיג. כמו כן, ההתנגדות להפרטות ולגידול הבלתי נמנע של המגזר הציבורי היתה מחזירה אותנו לימים החשוכים של עושק מעמד הביניים, לפגיעה במשק הפרטי, לנסיגה במעמד הכלכלי מול העולם ולצמיחה מחדש של הביורוקרטיה ושל השחיתות הציבורית שנתלוותה אליה. כלכלה חופשית, ולא משק סוציאליסטי, היא עמוד התווך של הדמוקרטיה הישראלית.

הליכוד, נציגו האמיתי של המרכז הפוליטי, הכלכלי והחברתי הליברלי בישראל, יידרש למלאכה רבה בארבע השנים הקרובות, גם במטרה לצמצם את הגירעון, אבל בעיקר כדי לעמוד בפרץ מול הסכנות המקרו-כלכליות העלולות לזלוג אלינו מבחוץ.