היחסים הביטחוניים עם ארה"ב הדוקים

סגן הרמטכ"ל הנכנס, גדי אייזנקוט, הודה לו ולאלופים האחרים שהתמודדו על התפקיד, אבי מזרחי וטל רוסו, על מאבק הוגן וחברי, נטול השמצות ואינטריגות, רחוק מכל מה שצה"ל ידע בעבר. מי שמכיר את שמני, בתוארו הרשמי אלוף בחופשת פרישה, לא ממש הופתע. אין חולק על כך שהוא קצין מקצועי, הגון ולויאלי מאוד. כרטיס העבודה שלו מלא - ונקי. לא דבר של מה בכך בצה"ל של השנים האחרונות. בשונה מרבים מעמיתיו, הוא לא התלכלך, לא הסתחבק ולא השתייך לשום מחנה.

כשעלה שמו לפני שנתיים ויותר כמועמד לתפקיד סגן הרמטכ"ל הסכים, ואחר כך כעס על עצמו כי סבר שהיה כלי במלחמת ברק?אשכנזי. לכן החליט הפעם שהוא לא במשחק, וכשחזר מתפקידו האחרון כנספח צה"ל בוושינגטון הודיע שהוא פורש. "אם ירצו אותי, יקראו לי", אמר לחבריו.

כשנפגשנו השבוע שאלתי אותו אם הוא מתוסכל מכך שלא הגיע לקצה הפירמידה. "לא", השיב, "ולא רק שלא, אני גאה במה שעשיתי ומודה על מה שקיבלתי ב?35 שנות שירות". תסכול, הוסיף, לא נמצא בתוכנית העבודה שלו.
מה כן? כרגע לימודים, ובהמשך עבודה חדשה, שתשלב בין המגזר עסקי עם המשך התרומה למדינה.

תתגעגע?

"לאנשים, בעיקר. למקומות שנגעו בי, למשפחות השכולות של חברים ושל פקודים".

גילוי נאות: שמני ואני חברים כבר קרוב לשלושה עשורים. כשהכרנו הוא היה מפקד סיירת צנחנים, ואני - כתב "במחנה". באותה תקופה, ימי השיא של הלחימה בלבנון, הוא כמעט נהרג בפעם הראשונה.

שמני הוביל אז מבצע מדרום לכאוכבה, כ?20 ק"מ מחוץ לאזור הביטחון, ונקלע לקרב עם מחבלים. צלף של חיזבאללה ירה בו, והכדור חדר את הקסדה. "זה העיף אותי בעוצמה אדירה", הוא מספר. "צעקתי 'נפגעתי', הורדתי את הקסדה ונגעתי בראש והיה דם, ואז חבר שהיה איתי אמר לי 'זה שטחי'. שמתי שוב את הקסדה, המשכנו להסתער והרגנו חמישה מששת המחבלים שהיו שם, וגם הבאנו איתנו בחזרה את נשק הצלפים שפגע בי".
קסדת המזל המחוררת, אגב, שמורה עד היום בביתו.

כמה שנים אחר כך, כששמני כבר היה מג"ד 890, הגיע הכמעט?מוות השני שלו. הגדוד שלו היה אז בקו בגבול הצפון שעה שהגיעה אינדיקציה על ניסיון חדירה. שמני עלה על הג'יפ וטס למקום, ובאחד מעיקולי הדרך הרכב הידרדר לתהום. נהגו נהרג במקום, והוא נפצע אנושות. אלמלא הנחיה ישירה של אלוף הפיקוד, איציק מרדכי, שלא להמתין לרופא ולהזניק מייד מסוק חילוץ, הוא היה מת במקום. למזלו, הרופא של 669 שהגיע במסוק, ד"ר אורי דרייפוס, ניתח אותו בשטח והציל את חייו.

כשהוא מחוסר הכרה, מתנדנד בין חיים ומוות, פונה שמני לבית החולים. שמונה ימים נאבקו הרופאים, עד שחזר להכרה. כשיצא מכלל סכנה, הועבר לשיקום בבית לוינשטיין. "זה היה אירוני, כי כשהיינו בקו היו לנו המון תאונות דרכים, והחלטתי לקחת את כל הנהגים לסיור בבית לוינשטיין, שיראו מה קורה למי שלא נזהר. בסוף אני הגעתי לשם".

שמני שכב בקומה החמישית והיה מושבת מפעילות. הוא אמנם אמר לבוגי יעלון, שהיה אז מפקד החטיבה, שלא ימנה לו מחליף כי הוא חוזר, אבל הסיכוי לכך היה אפסי: הוא לא דיבר, בקושי תיפקד.

חבר, מדריך כושר קרבי, שהגיע לבקר אותו, אמר לו שייקח את עצמו בידיים ויילחם. שמני אימץ את העצה, ובניגוד לדעת רופאיו החליט לעזוב את השיקום. אחרי כמה ימים בבית הוא לבש מדים, וחזר לגדוד: "שם, מול החיילים שלי, כבר לא יכולתי להתפנק, אז הייתי צריך לחזור לתפקד".

הפציעה מגבילה אותך במשהו?

"בכלום. חזרתי לגמרי. בתקופתי במטכ"ל אפילו הייתי האלוף הכי מהיר בצה"ל".

שמני (בן 53, נשוי להדס ואב לשלוש בנות ולבן) התגייס לצבא בנובמבר 1977. המחזור שלו מלא בדמויות מוכרות: ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, ניצב (בדימוס) דודו צור, עו"ד אליעד שרגא, ח"כ איתן כבל והעיתונאי עפר שלח. את כל המסלול עשה שמני בצנחנים, עד שהגיע לפקד על החטיבה.

בדרך הוא היה מח"ט חברון, ובהמשך - קצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש חטיבת המבצעים. אחר כך היה מזכירם הצבאי של ראשי הממשלה שרון ואולמרט, אלוף פיקוד המרכז ונספח צה"ל בארה"ב.

מוושינגטון היתה לו הזדמנות לעקוב מקרוב אחר היחסים בין המדינות. ברמה המדינית, הוא אומר, אין ספק שהיחסים המתוחים בין המנהיגים מקרינים על הפעילות ועל האווירה, אבל ברמה הביטחונית היחסים הדוקים מאוד. "אנחנו לא קרובים אליהם כמו בריטניה או קנדה, אבל יותר קרובים מכל מדינה אחרת", מבהיר שמני.

"היחסים שלנו עם האמריקנים באמת עמוקים, והם באים מתוך בסיס רחב מאוד של תמיכה בנו בארה"ב. אני משוכנע שבכל מקרה בהקשרים הביטחוניים - בסיוע ובשמירה על היתרון האיכותי שלנו - המגמה הזאת תימשך".

התעסקת הרבה מאוד בעניין האיראני. האם אנחנו יכולים לסמוך על האמריקנים כשהם אומרים שלא ייתנו לאיראן להיות גרעינית?

"אין לנו ברירה אלא לקחת את האמריקנים ברצינות. אנחנו תלויים בהם אסטרטגית, ואין אף אחד שיכול להחליף את מה שהם בשבילנו".

כמה הם הטרידו אותך עם החשש שלהם שאנחנו נתקוף?

"היו תקופות שהם היו מאוד עצבניים ותקופות שפחות, אבל הם כל הזמן עם עין פקוחה על העניין הזה. המאמץ שלנו היה לנסות לתאם איתם מדיניות, כחלק מהיחסים האסטרטגיים בינינו לבינם". השנים בוושינגטון גם חידדו אצל שמני את ההבנה שישראל חייבת להגיע להסכמות עם הפלשתינים. כאלוף פיקוד מרכז הוא השקיע רבות בבנייה ובהידוק הקשרים עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים, שבהם הוא רואה "פרטנר לכל דבר", ושבלעדיהם "החיים שלנו בשטח היו נראים אחרת לגמרי".

הפלשתינים, הוא אומר, מנהלים את הביטחון השוטף, ומאפשרים לצה"ל להתעסק בסיכול טרור נטו. "זה מוריד את רמת החיכוך במאות אחוזים", הוא קובע.

ואתה מאמין שאפשר להגיע עם הפלשתינים לדו?קיום?

"אני חושב שאין לנו ברירה וחייבים להגיע לפתרון כי גם הם וגם אנחנו כאן לתמיד".
האירועים האחרונים של בריחת חיילים מהמון פלשתיני מטרידים אותו, ולא פחות - התגברות מקרי האלימות מצד הימין הקיצוני. כאלוף הפיקוד הוא דרש מהחיילים להיות נחושים, אבל הוגנים.

"כשבאתי לפיקוד חיפשתי משפט אחד, מילה אחת, שתתמצת להם את המציאות הכל כך מורכבת בשטח", הוא אומר, "והמשהו הזה היה 'הוגנות'. תהיה הוגן, וששני הצדדים ירגישו שאתה הוגן. אם היהודים צודקים - תהיה הוגן, וכך גם אם הפלשתינים צודקים. כל מקרה לגופו, ביושר. לא לעגל פינות, לא לקרוץ".

שמני לא משתמש סתם במלה "לקרוץ". עפר שלח כתב עליו פעם, בהגדרה קולעת, שהוא "קצין ששריר הקריצה לא עובד בעין שלו". זה היה נכון מול החיילים שלו בחטיבה (כמח"ט הצנחנים הוא נלחם בתופעת הטרטורים עד שהפסיק אותה כליל), מול פעילי הימין ביו"ש (שהפגינו מול ביתו והטרידו את משפחתו בניסיון להפחידו) והדוגמה הבולטת ביותר לכך היתה בתקופה ששימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, והתברר לו שחיים רמון, אז שר בממשלה, נישק את ה', חיילת ששירתה בלשכתו.

"נכנסה ליעד, שהיתה רל"שית שלי, וסיפרה לי על זה. אמרתי לה שזה חמור מאוד, וצריך לדווח", הוא מספר. "אמרתי לה 'תשמעי, אני מסתכל על זה כמפקד שלה, אבל גם כאבא לבנות וכמפקד של חיילות, וזה חמור. אם היא לא תתלונן, אני אתלונן".

לא חששת? בכל זאת, שר בכיר, מקורב לראש הממשלה.

"ידעתי שרמון חבר קרוב של אולמרט, ובאופן אישי גם לא היה לי שום דבר אישי נגדו. הוא בחור נחמד, והיו לנו יחסים טובים. אבל זה לא יכול היה לעבור אצלי, למרות שהיה לי קל מאוד לטייח את זה. יש דברים שאתה מתחנך עליהם ואתה מחנך עליהם, וכשהם עומדים במבחן - אז תזרוק את כל האמונות והעקרונות?"

שמני אומר כי בזמן אמת לא סיפר על האירוע לראש הממשלה, "כדי שלא להעמיד אותו בדילמה. לא פעלתי כמזכיר צבאי אלא כמפקד. יש כאן חיילות צעירות שבאות במגע עם אנשים מרשימים, אבל הן לא רכוש שלהם ואי אפשר לעשות מה שרוצים, ולכן לא היתה לי שום התלבטות בעניין". אולמרט, הוא מספר, מעולם לא דיבר איתו בעניין, אבל היו אחרים שכן, עיתונאים שאמרו לו "איכזבת אותנו, מה עשית מזה סיפור? כולה נשיקה".

הנשיקה ההיא התרחשה, כזכור, ביום שבו פרצה מלחמת לבנון השנייה. הבוקר התחיל בפגישה של אולמרט, בנוכחותו, עם נועם ואביבה שליט, ובמהלכה הוא עודכן כי בצפון נחטפו חיילים נוספים: "היה ברור שיש כאן תסבוכת גדולה".

כחלק מתפקידו היה מעורב שמני בכל מהלכי המלחמה הצבאיים והמדיניים. ועדת וינוגרד, שחקרה את אופן ניהול המערכה, לא מצאה דופי בהתנהלותו במהלכה, וקבעה כי פעל כראוי. שמני מודה שהיו בה טעויות, אבל סבור שהמלחמה - בעיקר לנוכח תוצאותיה במבחן הזמן - היתה מוצלחת מכפי שהצטיירה.

"אתה רואה איזה שקט יש היום בצפון. החיזבאללה מורתע כבר כמה שנים. גם הבעיות שהיו בצה"ל, עם זאת שהן בוודאי לא שימחו אותי, הצלחנו בזכותן לתקן הרבה דברים".

אחד הדברים שלא תוקנו, למרות המלצות הוועדה, הוא עניין הקשר שבין משרתי הציבור לנבחרי הציבור. יעלון אמר פעם שתפקיד המזכיר הצבאי הוא "משחית", שמני הקפיד להתרחק מאינטריגות.

מבחינתו, הוא אומר, לא היתה שאלה. הוא היה קצין שהושאל ללשכת ראש הממשלה, ושמר את עצמו מחוץ לפוליטיקה ורחוק מהפוליטיקאים. בדיוק כמו שהעניינים מתנהלים בארה"ב - שבשלוש שנות שירותו בה למד שמני להתקנא במסורת הדמוקרטית והמקצועית היציבה שלה - שבה קצינים ופוליטיקאים עובדים יחד, אבל לכל הצדדים ברור לגמרי היכן עובר הקו בין המותר לאסור במעשה ובדיבור.

לא מפתיע, לכן, ששמני ביקורתי בנוגע לפרשת הרפז. זה לא שמתחים בין שר הביטחון לרמטכ"ל הם דבר חדש, הוא אומר, אבל אף פעם לא נגרם נזק חמור כל כך לצה"ל.

"אלופים כמוני, שמבינים היטב את עליונות הדרג האזרחי, מצאו את עצמם פתאום במצב מוזר של חשודים בפוטש. זה נורא. חברים מהאזרחות באו אלי ושאלו אותי אם השתגענו", הוא מספר. "האמריקנים הבינו שמשהו רע קורה אצלנו, אבל נזהרו שלא לעסוק בכך איתי באופן גלוי. לפעמים חשבתי לעצמי, איזה מזל שלא הכל מתורגם לאנגלית".