בניגוד קוטבי לארבע השנים הראשונות של ברק אובמה בבית הלבן, עתידה תקופת ממשלו השנייה להעניק ביטוי גבישי ומזוקק להשקפת עולמו, בעיקר בסוגיות חוץ וביטחון. אובמה של לפני ארבע שנים חש עדיין כמתלמד, הזקוק לגיבוים ולהדרכתם של הבקיאים והמנוסים ממנו בנתיביה המפותלים של הזירה האסטרטגית. לפיכך אין זה מפתיע שביקש משר ההגנה רוברט גייטס להמשיך בתפקידו. גם מינויה של מזכירת המדינה הילארי קלינטון לא נגזר כלל ועיקר מתפיסותיו המדיניות של הנשיא ה-44, אלא שיקף את אילוצי השעה.
על רקע היריבות שבין קלינטון לבין אובמה, שנחשפה בכל חריפותה במהלך עונת הפריימריז של 2008, ביקש הנשיא הנבחר להבטיח לעצמו שקט תעשייתי מבית. וכך, כדי למזער את פוטנציאל החיכוך עם משפחת קלינטון ועם מחנה תומכיה ומעריציה של הסנאטורית מניו יורק, הזמין אותה לחסות בצל אוהלו הנשיאותי בעמדה עתירת יוקרה ומוניטין.
ההרכב הנוכחי והמונוליתי למדי של "כל אנשי הנשיא" מעיד על כך שהבית הלבן נחוש בדעתו לפעול הפעם לקידום מסכת שלמה של יעדים (מדיניים וביטחוניים), וכך להטביע חותם על ההוויה האמריקנית ועל מהלכה ועל כיוונה של ההיסטוריה.
על רקע זה נקל להבין את בחירתו של אובמה לתפקידי מפתח בממשלו באישים שעמדותיהם זהות, הלכה למעשה, לעמדותיו שלו, וזאת כשהוא חופשי ומשוחרר לפחות מחלק מהחישוקים ומהאילוצים שכבלו את ידיו בתקופת כהונתו הראשונה. בייחוד אמורים הדברים בזיקה לשר ההגנה המיועד צ'אק הייגל.
הייגל יתרגם לשפת המעשה את תמצית משנתו של אובמה
התבטאויותיו החוזרות ונשנות של הסנאטור לשעבר מנברסקה שופכות אור גם על תוכניותיו הספציפיות של אובמה במרחב האסטרטגי, בייחוד בהקשר האירני, ומעמידות בסימן שאלה את מחויבותו לרעיון "המלחמה הצודקת". הגם שהנשיא הקפיד - במהלך התקופה שקדמה לבחירתו מחדש - להציג את האופציה הצבאית כאופציה לגיטימית וכחלק בלתי נפרד ממדיניותו המסלימה כלפי טהרן, בחירתו במתנגד מושבע
כל כך לשימוש בכוח צבאי כדי לנהל את הפנטגון מעידה כאלף עדים על כך שפניו אינם לעימות במפרץ (ויהיו הנסיבות אשר יהיו), אלא להישענות בלעדית על כליה של הדיפלומטיה המסורתית.
אם יאושר מינויו, עתיד הייגל לתרגם לשפת המעשה את תמצית משנתו הפוליטית של נשיאו, שמסיבות פוליטיות וטקטיות נותרה עד כה רוויה עמימות ולוטה בערפל. עם סיומו המואץ של פרק ההתערבות האמריקנית שבחסות נאט"ו באפגניסטן, עתידה מעצמת העל האמריקנית להשיק את עידן "העוצמה הרכה" בהתנהלותה הבינלאומית, ובה בשעה לזנוח את "העוצמה הקשה" כחלופה בת-ביצוע אל מול האתגרים שבשער. זאת כאשר שני קבלני הביצוע העיקריים של מדיניות זו עתידים להיות שר ההגנה ומזכיר המדינה ג'ון קרי, שגישתו היונית בסוגיות חוץ וביטחון תואמת ביסודה את זו של הייגל (אם כי אינה מרחיקה לכת עד כדי שלילתה על הסף של אופציית השימוש בכוח).
לא נותר אלא לקוות ששאיפתם של מעצבי מדיניותה של ארה"ב לקדם את יעד היציבות האזורית והגלובלית, בלי שיעשו שימוש של ממש במקל האיום הצבאי, לא תשחק עוד יותר את מעמדו ההגמוני של הדוד סם, ולא תאיץ את תהליך דעיכתו של העידן האמריקני.
בהקשר הישראלי - התמונה העולה מדבריו המודלפים של הנשיא ברק אובמה לעיתונאי ג'פרי גולדברג מעלה מתהום הנשייה את עמדותיו הלעומתיות של הנשיא ג'ימי קרטר כלפי ראש הממשלה מנחם בגין במרחב הפלסטיני. אפשר לראות בדבריו של אובמה התערבות בוטה במערכת הבחירות בישראל, אבל יש להם גם היבט נוסף, חשוב לא פחות, פנים-אמריקני: הביקורת הקשה של הנשיא האמריקני על ראש ממשלה מכהן בישראל היא בגדר יריית הפתיחה בקרב על דעת הקהל האמריקנית וניסיון להגדיר מחדש את מקומם ואת מעמדם של תומכי ישראל בציבור ובקונגרס, כגופים וארגונים שהם רשת ביטחון מגוננת ומסוככת על ישראל בבירה האמריקנית.