אומרים שהיה פה שמח

"עמדתי ליד תחנת הקלפי בריכוז העולים ביפו והירהרתי בלבי: מי יהיה המצביע הראשון לאסיפה המכוננת של מדינת ישראל? זקן שבע ימים, או בחורה צעירה שזה עתה קיבלה זכות בחירה בפעם הראשונה בחייה? שמא יהיה חייל נכה שתרם מדמו ליצירת היסוד שעליו מתכנסת האסיפה המכוננת, או 'אוד מוצל מאש', עולה חדש שלא מכבר בא לארץ?

"את הרהוריי הפסיק קול צעדים איטיים. מסמטה צרה יצא יהודי כפוף בעל זקן לבן, אוחז תיק של טלית ותפילין תחת זרועו. שפתיו נעו והוא לחש תפילה. חברי ועדת הקלפי באו, פתחו את החדר, ישבו מסביב לשולחן. הזקן עלה כמה מדרגות, פתח את הדלת ונכנס.

"'הבוחר הראשון בא', קרא יו"ר הוועדה והדר את פני הזקן בקימה. הבוחר הראשון היה מלא חרדת קודש. כשנמסרה לו המעטפה, חיטט באצבעותיו הרועדות בפתקים שהביא איתו - נראה שלא סמך על מלאי הפתקאות שבתא ההצבעה. נכנס לתא, וכשיצא ממנו ושם את המעטפה לתוך הקלפי ניכרה בפניו נחת רוח. 'עכשיו', אמר הזקן ונטל את תיקו מהשולחן, 'אלך לבית הכנסת ואודה ליוצר בראשית שקיימני והגיעני ליום זה, וזיכני להיות הבוחר הראשון לאסיפה המכוננת במדינת ישראל'".

(צבי מגנהיים, "דבר", 26 בינואר 1949)

גשם שוטף ירד ברחבי ישראל ב?25 בינואר 1949, אבל גם הוא לא הצליח לעצור את ההיסטוריה בהתהוותה. חצי מיליון אזרחי המדינה הצעירה, יהודים וערבים מגיל 18 ומעלה, נדרשו לצאת מבתיהם ולסור לקלפיות לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת - הלוא היא הכנסת הראשונה. "בל ייעדר איש מן הקלפי! ההצבעה היא חובה וכבוד לאומי", הפציר ראש הממשלה דוד בן?גוריון בנאום רדיופוני, ערב פתיחת הקלפיות.

הייתה לנו אז ארץ אחרת. מלחמת השחרור הייתה בשלביה האחרונים. בן?גוריון כיהן בתפקיד מאז הכרזת העצמאות ועמד בראש מועצת המדינה הזמנית, שהייתה אמורה לפנות את מקומה בתוך ארבעה חודשים וחצי לאסיפה המכוננת שתיבחר בבחירות דמוקרטיות. אלא שהבחירות נדחו פעמיים, ורק כשבועיים לפני קיומן נכנסה לתוקף ההפוגה בקרבות; בנובמבר 1948 הוטל עוצר על תושבי המדינה למשך שבע שעות כדי לקיים את מפקד האוכלוסין שהוליד את פנקס הבוחרים הראשון. תשדירי תעמולה לא היו, כי לא הייתה בכלל טלוויזיה, וגם "קול ישראל" היה בחיתוליו; איש לא העסיק קמפיינרים ויועצי תדמית, ולא נערכו סקרים או מדגמים. ניסיונות השכנוע נעשו באמצעות אסיפות המוניות בכיכרות ובבתי הקולנוע, כרזות שנתלו על לוחות מודעות ועל חלונות ראווה, חוברות שחולקו ברחובות ורמקולים שנישאו על גבי מכוניות.

הבחירות עלו 1.1 מיליון לירות, שהן 33.4 מיליון שקלים במונחים של ימינו. ולחשוב שמערכת הבחירות הנוכחית עולה 247 מיליון שקלים. המפקח על המלאי הקציב 100 טונות נייר להדפסת כרוזים ופתקי הצבעה, אולם רק 45 טונות נוצלו. ועדת הבחירות המרכזית אפילו לא השתמשה ב?120 אלפי הלירות שהוקצו לה, והעבירה חלק מתקציבה למשרד הרישום. ישראל הייתה מדינה צעירה, נלהבת וחדורת מוטיבציה וציונות, אבל קשה לומר שהייתה נאיבית. מדהים לראות את הדמיון בין חלק מהנושאים שעמדו אז על הפרק לבין אלה שמעסיקים אותנו כיום: גם אז עסקו, בין היתר, בעתיד השטחים שכבש צה"ל במלחמה, בקיפוח של בני עדות המזרח ובענייני דת, מדינה והקשר שביניהן.

21 רשימות ובהן 1,288 מועמדים התמודדו על 120 המושבים באסיפה המכוננת. המפלגה הפרוגרסיבית הקדימה את זמנה, וסיסמת הבחירות שלה הייתה "לא ימינה, לא שמאלה - קדימה!"; עמרם בלוי, מראשי נטורי קרתא, רץ במקום השני ברשימת היהדות המסורתית; ויצ"ו ורשימת הפועלת והאישה הדתית לא כללו אפילו גבר אחד; ועדת הבחירות המרכזית פסלה את מועמדותה של דינה קרל, ששמה הופיע ברשימת הציונים הכלליים ובוויצ"ו, שבכרזות הבחירות שלה קראה: "עקרת הבית, הצביעי בעד רשימתך!"

מלבד שלוש הרשימות הערביות וחמש התנועות הדתיות, היו כבר אז מפלגות עדתיות. "37 חברים במועצת המדינה ורק אחד ספרדי", נכתב בכרזה של מפלגת ספרדים ועדות מזרח. אחוז חסימה לא היה: פשוט חילקו את מספר הקולות הכשרים ב?120, וכך נקבע המודד למנדט. האחרונים להירשם לבחירות היו התאחדות התימנים, שזכו במנדט בודד ונכנסו לכנסת הודות ל?4,399 קולות שקיבלו. "כמה רשימות שלא יכלו להשיג את מספר החתימות הדרוש עיכבו עוברים ושבים ברחובות העיר וביקשו 'טובה' - חתימה...", נכתב אז ב"מעריב". בבחירות ב?2009, לשם השוואה, נדרשו לפחות 67 אלף קולות כדי להיכנס לכנסת (אחוז החסימה), וכיוון שהמודד למנדט היה כ?27 אלף קולות - מי שעבר את אחוז החסימה הכניס אוטומטית שני מנדטים.
על הפרדת רשויות עוד לא שמעו אז בישראל, וגם לבכירי הצבא היה חלק פעיל בפוליטיקה של הימים ההם. חלק מהקצינים הופיע ואף נאם באסיפות בחירות, לבושים מדים. יגאל אלון החליט לפרוש מצה"ל לאחר שנבחר לכנסת, ומשה דיין ויתר על מקומו בכנסת ונשאר בצבא. גם מקומם של החיילים הפשוטים לא נפקד מהרשימות: במקום ה?89 ברשימת חירות הוצב חייל בן 20 בשם דוד דהרי.

"האסיפה המכוננת" התכנסה לצורך כינון חוקה לישראל, אבל את המשימה הזו היא לא השלימה עד היום. כך תוארה האווירה במועצת המדינה הזמנית באחד המאמרים בעיתון "חירות", ערב הבחירות הראשונות: "השעמום בבית הולך וגובר, הכיסאות באולם וביציע מתרוקנים לאט לאט. כולם נוהרים למזנון, המלא עתה עד אפס מקום; וכדי להגיע למלצר עליך לגייס מרפקים. כל דיון משעמם הוא בשביל בעל המזנון סגולה לפרנסה... אנשי הפרלמנט משתדלים לעודד את עצמם בכריך טעים או בכוס תה. ואמנם לא הספיק שר החקלאות ציזלינג לסיים את נאומו, כשחברי הבית ואורחיו הספיקו להשמיד 'דיוויזיה' שלמה של כריכים מעוף קצוץ, שחנתה על שלושה מגשים רחבי שוליים; וכן כמה 'גדודים' של כריכים מדג מלוח, ביצים ושאר ירקות, עוגות למיניהן, וכו' וכו'".

"הם עשו היסטוריה, וידעו לאורך כל הדרך שהם עושים היסטוריה", אומר יו"ר הכנסת לשעבר, פרופ' שבח וייס (77), שהיה נער בן 13 כשהתקיימו הבחירות הראשונות. "הדבר שאני הכי זוכר מיום הבחירות הוא את תחושת החגיגיות. לא אשכח את מילותיו של יוסף שפרינצק ז"ל, בישיבה הראשונה של האסיפה המכוננת: 'לכבוד גדול לי הוא להיבחר כיו"ר הכנסת ההיסטורי הראשון'. אלה היו המונחים שכולם דיברו בהם - ההיסטוריה, הראשוניות. איש לא נתן לזה לחמוק.
"מובן שעוד לא יכולתי להצביע אז, ובכלל הייתי עולה חדש וניצול שואה, אבל הייתה לי תחושה שאני משפיע. מאוד התעניינתי בפוליטיקה. הייתי עומד מחוץ לאסיפות בתל אביב ואוסף חתימות ממנהיגי המדינה. בן?גוריון לא היה עוצר לחתום, אבל משה שרת חתם לי, וגם רחל כהן, שעמדה בראש רשימת ויצ"ו".

"היה ריח של משהו חדש באוויר", מספרת גאולה כהן (87), שהייתה אז המועמדת מספר 4 מטעם מפלגת הלוחמים של יוצאי הלח"י. היא נבחרה לכנסת רק כעבור 24 שנים, ברשימת הליכוד, אבל את הזמנים ההם לא תשכח. "ישבנו לילה אחרי לילה, ובהתלהבות רבה ניסחנו וכתבנו את מצע המפלגה. התעכבנו על כל פסיק ועל כל אות. לא ראינו בזה עול. אחר כך יצאנו לרחובות, חילקנו את הכרוזים של המפלגה והדבקנו כרזות. אלה היו ימים גדולים". יו"ר הכנסת לשעבר שלמה הלל (89) בכלל לא היה בארץ בזמן הבחירות הראשונות. הוא נבחר לכנסת כחבר מפא"י כעבור ארבע שנים, והוא היחיד שנותר בחיים מבין חברי שתי הכנסות הראשונות. "הפוליטיקאים התייחסו אז לתפקידם כאל שליחות", הוא נזכר. "'צו התנועה' לא היה מילה גסה. אף אחד לא חשב על מקום בכנסת כעל קריירה".

יום לפני הבחירות הקדיש "קול ישראל" שמונה שעות ל"הדרכת הבוחר" והשמיע לא פחות מ?44 נאומים של המועמדים השונים. "מחר ניקרא לבחור את שליחינו לאסיפה המכוננת", אמר בן?גוריון בנאומו. "המעשה המהפכני הגואל מיום 14 במאי דאשתקד, שבוצע ללא סמכות פורמלית, יקבל מחר את אישורו. נתייחד מחר עם זכרם של קדושינו, שלא זכו להגיע איתנו ליום הגדול הזה. נרכין ראשינו בפני האמהות והאבות השכולים (באותה עת לא נקבע עדיין יום הזיכרון- א.ו). נלך אל הקלפי מתוך שקידה על טוהר הבחירות, ונהיה כולנו למופת בהתנהגותנו ביום הבחירות.

"נשתחרר מהשיגרות הישנות שנתרוקנו מתוכנן, ונתעמק בבעיות היום. נצביע זהירות אישית ואחריות המצפון. אחריות גדולה מוטלת עלינו. דבר העם יקום. ולחיילינו: בכוחכם חוללנו את המהפכה הגדולה. עמדתם מול אויבים רבים, הרחבתם את גבולות המדינה, שטחי הנגב והגליל אתם פסקתם דינם, ועוד ידכם נטויה. מחר אתם נקראים להשתתף בבחירות, לא כחיילים מצו?וי משמעת אלא כאזרחים חופשיים. כל אחד מכם, ללא הבדל דרגה, יצביע אך ורק לפי הוראת מצפונו, והאחווה הלוחמת לא תיפגם. כאשר עמדתם לעמכם בשעת המלחמה, כן תזכו לעמוד לו בימי שלום, בקליטת שבי ציון וייצוב חיינו על אושיות צדק, שוויון ושלום".
כתב ה"דיילי טלגרף" הבריטי בתל אביב דיווח כי ראש הממשלה הודיע ששמותיהם של כל המצביעים בבחירות יפורסמו, כדי ש"כל הדורות הבאים יידעו מי הם אשר ייסדו את המדינה ועיצבו את דמותה". זה לא קרה, כמובן.

ביום הבחירות הייתה בארץ התרגשות גדולה. "היום הוא אחד המועדים הגדולים בתולדות מדינת ישראל הצעירה", נכתב ב"דבר" באותו בוקר. "בכל רחבי המדינה יבחרו היום אזרחי ישראל בצירי האסיפה המכוננת. עם ביצוע הבחירות לאסיפה המכוננת ויצירת בסיס חוקי לממשלה נבחרת וקבועה, כובשת לה מדינת ישראל הצעירה מקום כבוד בין המדינות הדמוקרטיות גם מבחינה פורמלית, לאחר שהתפרסמה בעולם כמבצר עוז לקידמה סוציאלית ותרבותית". ידיעה אחרת בעיתון סיפרה כי "הנציג של ארה"ב, פרופ' מקדונלד, התערב עם מר קריניצי, נשיא מועצת רמת גן, ועם מר שמואלי, מזכיר המועצה, בדבר התוצאות. שלושתם שמו לתוך מעטפה אחת את ניחושיהם, ויפתחו לאחר שייוודעו התוצאות הסופיות".

בשעת בוקר מוקדמת נפתחו הקלפיות, והדיווחים בעיתוני התקופה מספקים מבט נדיר ונוסטלגי לרוח הימים ההם. "היו בוחרים אחדים ובייחוד מהזקנים - שהצביעו כשדמעות בעיניהם ואמרו 'שהחיינו' בשם ומלכות", נכתב ב"מעריב". "בקלפיות שבשכונות עדות המזרח הושמעה כל היום מוסיקה מזרחית מעל גבי תקליטים והמצביעים שבאו לשם התכבדו בספל קפה שחור", נכתב ב"דבר".

גם בירושלים, שהייתה עד לא מכבר עיר חזית, השתתפו בבחירות בשיעורים מרשימים. בשכונות שבדרום העיר ובצפונה, מרחק עשרות צעדים בלבד מעמדות האויב, התקבצו הבוחרים לעיניהם המשתאות של חיילי הלגיון הערבי. ביישובי השרון הצפוני היתה תנועת הצבעה חלשה בשעות הבוקר, עקב עבודות הקטיף, והבוחרים החלו להגיע לקלפיות אחר הצהריים. מאה אחוזי הצבעה נרשמו בכפר הערבי אבו גוש: הגברים והנשים בעלי זכות הבחירה, הופיעו כולם לבושים בבגדי חג לקלפי הבודדה, ששוכנה בביתו של ראש הכפר. ההצבעה הסתיימה כבר בשעות הבוקר.
בחדרה בישרה תקיעת שופר את תחילת ההצבעה. הרב אורנשטיין יצא לרחובות המושבה כדי לעורר יהודים שיבואו לקלפיות ויקיימו מצוות הצבעה. גם בחיפה נעשתה היסטוריה: "הערבי הראשון מסר קולו בשעה שבע בבוקר. הוא בא לקלפי ברחוב מיכאליס, חייך לעומת ועדת הקלפי ואמר בהצביעו: 'אינשאללה, הלוואי שתקום ממשלה שתחזיר את השלום לארץ'", נכתב ב"מעריב". "בשכונת פלורנטין בתל אביב היו רוב מצביעי הבוקר עקרות בית בדרכן לשוק וממנו כשהן עמוסות סלי ירקות, או מתפללי שחרית עם תיקי הטליתות מתחת לזרועם", דווח באותו עיתון. "לעומת זאת, בצפון חוו את התור ילדים קטנים ש'שמרו מקום לאבא הגומר את הגילוח'".

והיו גם סיפורים פיקנטיים: "אישה שהייתה בחודש האחרון להריונה, אחזוה הצירים בשעה שניגשה לקלפי בהרצליה ולא יכלה להיכנס פנימה. חברי ועדת הקלפי הוציאו את ארגז הקלפי לפתח הבית, והיא שמה לתוכו את פתק ההצבעה כדת וכדין. כעבור שעה ילדה בת, וכפי שמוסרים - ייקרא שמה בחירה".

בשעה 9:50 בבוקר הופיעו דוד בן?גוריון ורעייתו פולה בקלפי במעונות עובדים ח' בתל אביב. הנשיא חיים ויצמן ורעייתו ורה הגיעו לקלפי מספר 1, "הקלפי המיוחסת", במכון לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות. העיתון "דבר" דיווח: "זמן הצבעתו של הנשיא נקבע ל?12:00 בצהריים, וקרוב לשעה זו הופיעו צלמים ועיתונאי חוץ והיה הכרח להעביר את מקום הקלפי מחדר סגור לרחבה אשר בין שני בניינים. ב?12:15 באו ד"ר ויצמן ורעייתו בלוויית שלישו, רב סרן ד' ארנון. מרת ויצמן מסרה לוועדת הקלפי את פנקסי הזיהוי שלה ושל בעלה, והנשיא ורעייתו קיבלו את המעטפות, סרו לחדר שבו היו הפתקאות, ועם צאתם החלו הצלמים במלאכתם. הנשיא הכניס את מעטפתו לקלפי והכריז: 'מילאתי את חובתי האזרחית'. בין המצביעים בקלפי מספר 1 היה גם הערבי אחמד, שומר מחסני הרכבה במושבה".
באותו יום נולדה גם המחאה העברית הראשונה: באחת הקלפיות בפתח תקווה נמנו 26 מעטפות עם האות א' של מפא"י, אולם מהעבר השני של הפתק נכתב: "אין בשר כשר". הייתה זו דרכם המקורית של הבוחרים למחות על המחסור בבשר כשר. קולותיהם נפסלו, כמובן. אחד מתומכי חירות בחיפה כל כך התרגש והתלהב בשעת ההצבעה, עד שהוסיף על הפתק ח' את המילים: "יחי מנחם בגין". בתמימותו, לא ידע כי גרם לפסילת קולו. ברחבי המדינה ובאמצעי התקשורת הביעו פליאה ושמחה על מהלכן התקין של הבחירות. "הדפים הנקיים ביומני המשטרה הם אות כבוד להמון הבוחרים, על מפלגותיו ועדותיו", נכתב בעיתון "חירות". "השוטרים, חמושים באלות ובמגיני פלדה, עברו ברחובות בלי שייקראו למלא את תפקידם. השקט והשלווה שבהם עברו הבחירות כמעט בכל קלפי עוררו את התפעלותם של עיתונאים ומשקיפים זרים".

אבל אל תיתנו לאווירה החגיגית להטעות אתכם. גם בישראל של 1949, בדיוק כמו 64 שנים אחרי, האמוציות היו חזקות והיריבויות מרות. כשבוע לפני פתיחת הקלפיות התלונן נציג מפ"ם שאנשי חירות מסתובבים עם אקדחים שלופים בשכונת התקווה. ביום הבחירות עצמו, אירעו בשיכון המזרח בראשון לציון "התנגשויות קלות" בין חברי מפ"ם ומפא"י, אולם המשטרה התערבה והסדר הושב על כנו. גם המאבק בין ראשי המפלגות גלש לפסים אישיים ומכוערים. יום לפני הבחירות הופצו ברחבי תל אביב תמונות של מנהיג חירות בגין מניף את ידו באופן דומה לעריץ האיטלקי בניטו מוסוליני. בכרזות של מפא"י נכתב על היריבים הפוליטיים של המפלגה כי הם "הסרטן הפשיסטי בגופה של המדינה הצעירה". שעות ספורות אחר כך, כשהבחירות כבר בפתח, הפיצה חירות כרוזים דומים משלה - שבהם נראים משה סנה ממפ"ם, גולדה מאירסון (לימים מאיר) ודוד רמז ממפא"י מבצעים תנועת יד דומה, ומעליהם מופיעה תמונתו של מוסוליני. מול הטענות כי מפלגתם פשיסטית, התגאו בעיתון "חירות" בדיווח שעלה ברדיו רמאללה, ובו היא הוגדרה חצי פשיסטית. "גם שופרו של עבדאללה (מלך ירדן; א"ו) יודע שחירות היא מפלגה 'פשיסטית למחצה'", נכתב אז בעיתון.

שבח וייס, שמדורג במקום ה?117 הסמלי ברשימת העבודה לכנסת הנוכחית, נזכר בקמפיינים של פעם: "כל רשימה פירסמה את כל המועמדים שלה, כי זו הייתה הדרך היחידה להכיר אותם. היום זה נהיה משחק פרסונלי לחלוטין, ואפילו לא מתביישים בזה. רואים רק את ביבי, ושלי, וציפי, ואביגדור, וזהבה. אם הייתי מועמד, הייתי נעלב". וייס מספר על מלחמה בין העיתונים. "לכל מפלגה היה עיתון משלה, שנשא את דברה בכל יום. המפלגתיות היתה פת הלחם היום?יומית של כל אזרח, וליוותה אותו בכל תחום שאליו פנה בחייו. ההורים דיברו על זה סביב שולחן האוכל, את הספרים היינו קונים בהוצאה של המפלגה, וכמובן, היינו קוראים רק את העיתון שלה".

עיקר המחלוקת בין המפלגות היתה מדינית, ונבעה מהבדלי גישה תהומיים באשר לשאלת הגבולות, הערבים והמלחמה. מפא"י קראה להפסיק את הלחימה ולפנות לשלום עם מדינות ערב, ובמהלך ימיה האחרונים של מערכת הבחירות נערכו ברודוס שביוון מגעים להפסקת אש בין ישראל למצרים, וזו הושגה לבסוף כעבור חודש. מפ"ם קראה להמשך המתקפה ולכיבוש כל שטח ארץ ישראל, כדי להקים את המדינה הערבית לצד מדינת ישראל בהתאם לתוכנית החלוקה - או אפילו להקים מדינה דו?לאומית, שתשתרע על פני כל השטח. חירות דרשה את המשך הלחימה, ביטול תוכנית החלוקה ואי קיום משא ומתן עם מדינות ערב כל עוד לא הסיגו את כוחותיהן. כל אחת משלוש התנועות טענה לחלק הארי בהקמת המדינה: מפא"י קראה לציבור להעניק לה אמון מחודש ולתת לה להמשיך להנהיג את ישראל; מפ"ם אמרה ששרידותה של המדינה התאפשרה בזכות צה"ל, שרבים מבכיריו היו אנשי התנועה; וחירות קבעה כי אנשי האצ"ל, שהרכיבו את המפלגה, הם אלה שבזכותם יש לעם היהודי מדינה.

מועצת המדינה הזמנית, שהורכבה מחברי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, התכנסה בפעם האחרונה ב?20 בינואר 1949, חמישה ימים לפני פתיחת הקלפיות. מפא"י הציעה להקים קלפיות לעוברי אורח, עבור אלה שאינם נמצאים במקום מגוריהם, אבל מפ"ם וחירות הצליחו להפיל את ההצעה. מאוחר יותר הציעו נציגי מפ"ם לערוך בחירות במעטפות כפולות - אחת עם פתק ההצבעה, והשנייה עם פנקס הזיהוי של הבוחר. במקום התפתח ויכוח, ונציג מפא"י טען שצעד כזה יפגע בחשאיות הבחירות ויניא מצביעים רבים מהקלפי, מחשש שיתגלה סוד הצבעתם. שר המשפטים פנחס רוזן ויו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט ד"ר מנחם דונקלבלום, תמכו בדחיית הבחירות בגלל חשש לזיופים המוניים, אבל לא מצאו לכך רוב. העיתון "חירות" תקף ללא הרף את בן?גוריון ואת ממשלתו, שאותה כינה "ממשלת הקנוניות". המתקפות עברו גם לפסים אישיים, וכך תואר בדיווח על אחד מדיוני הממשלה הזמנית: "בן?גוריון הופיע לישיבה לבוש במעיל סתיו ובלי לפשוט אותו תפס את מקומו בראש ספסלי המיניסטרים. פניו חייכו בלי הרף, וה'אסטרונומים' מהגלריה ניסו בתמימותם לנחש: אולי מזג האוויר הפוליטי והצבאי נעשה בהיר יותר? כדי שחיוכו לא יפריע למהלך הדיונים של הבית כיסה ראש הממשלה בשתי כפות ידיו את החלק ה'דרומי' של פניו. רבים ציפו, אפוא, להודעה משמחת של ראש הממשלה. אך התאכזבו חיש מהר כאשר רגעים ספורים לאחר שפשט את מעילו ובגמר פרק השאילתות והתשובות קם בן?גוריון ועזב את האולם. ובכן, מהו פירוש החיוכים?"

הקו הוחרף במיוחד בשבוע שלפני הבחירות. בכל יום הוקדשה הכותרת הראשית לאזהרות מפני הצפוי במדינה, אם מפא"י תקבל את המנדט מהעם. "זוממים להקפיא את ישראל בגבולות סדום על ידי 'חוזי שלום'", נכתב חמישה ימים לפני הבחירות. "אנגליה תכיר בישראל תמורת הסכמת ארה"ב 'להבטיח' את גבולות ישראל ועבר הירדן והקמת גוש אנטי סובייטי במזרח התיכון; יומיים אחרי הבחירות בישראל יגלה בווין (שר החוץ הבריטי, שנחשב אנטי ציוני; א"ו) את פרטי המזימה החדשה".

"שבת הגדול" כינו את סוף השבוע שלפני הבחירות, והוא היה סוער במיוחד. בעיתון "חירות" טענו אנשי בגין כי תועמלני מפא"י דאגו לכסות את כל המודעות מטעם רשימת ח' בתל אביב במודעות עם האות א'. "אסיפת בחירות בקולנוע אסתר הופרעה בצורה זדונית על ידי רמקולים מבית ארלוזורוב, ששידרו סיסמאות ושירים, מאחר שבבניין לא נערכה בשעה זו אסיפת מפא"י".
ב"דבר", שהיה מזוהה עם מפא"י, נכתב כי אריה בן?אליעזר הבטיח לשומעיו, שבהגיע חירות לשלטון היא תעמיד למשפט את אנשי המפלגות האחרות - "בייחוד את בן?גוריון ואנשי מפא"י, על פשעיהם הרבים בעבר, שכן הממשלה הזמנית שלנו אינה לדעתם אלא אקספוזיטורה בריטית". למחרת הופיעה בעיתון "חירות" הכחשה של הדברים: "ידיעה זו בדויה מראשיתה ועד סופה. דברים כאלה לא נאמרו ולא הושמעו!"

הקריקטורות היו כלי תעמולתי פופולרי. ביום הבחירות עצמו התפרסם ב"חירות" איור של בן?גוריון מכה באגרוף את... בן?גוריון, כשלצידו מאמר הסבר קצר תחת הכותרת: "בן?גוריון נגד בן?גוריון". הובאו בו שלל ציטוטים מדברים שאמר ראש הממשלה, ובהם הצהרותיו מ?1915: "מה שאנו רוצים ביסודו היא לא מדינת ישראל, אלא ארץ ישראל. שאיפתנו היא לא לשלטון, אלא למולדת. לא השלטון על הארץ הוא העיקר".

גאולה כהן, שמנהלת כיום את בית מורשת אורי צבי גרינברג בירושלים ומגישה תוכנית שבועית על פוליטיקה ברשת ב', זוכרת את האווירה הלוחמנית: "לא שגיתי באשליות, ולא חשבתי לרגע שאבחר. לא היינו אהובי היישוב באותם ימים. הממשלה הזמנית של בן?גוריון הכריזה ב?1948 על הלח"י כארגון טרור, ורבים מחבריי ישבו בכלא בעקבות רצח הרוזן ברנדוט בירושלים. למעשה, רצנו לכנסת רק כדי שנתן ילין?מור יוכל להשתחרר מהמאסר בעקבות בחירתו, ובמשימה הזו הצלחנו".

שבח וייס: "הכנסת הראשונה היתה מוסד דחוס, היו בה אינטימיות ועוינות בעת ובעונה אחת. שם היו ה'חבר'ה' של אז. הפוליטיקאים מהמפלגות השונות היו יחד עוד במועצת העם, במועצת ההסתדרות ובכל כנס ציוני, כך שהם כבר הכירו היטב זה את זה. רוב הכנסת היתה אשכנזית. הנאומים נישאו כולם בעברית, ומדי פעם נשמעה הערת ביניים ביידיש. "שיקולים אישיים היו גם אז, אבל הרבה פחות מהיום", מוסיפה כהן, שבנה צחי הנגבי צפוי לחזור לכנסת כחבר הליכוד. "היריבויות לא היו באמת אישיות, אלא היה להן רקע אידיאולוגי. אהבתי את בן?גוריון, למרות כל המחלוקות. אמרתי לו שלא אהבתי את היחס שלו לאצ"ל וללח"י. לפני מותו הוא כתב לי הקדשה על ספרי וסיים במילים: 'קדוש העט שכתבת ספר זה'".

אתם מתגעגעים לימים ההם?

וייס: "כל אדם מבוגר מתגעגע לילדותו. לילדות שלי, שבה הייתי צריך להימלט מהנאצים ולחיות בביוב, אני לא מתגעגע, אבל לימיי כנער בארץ ישראל כן. אני מתגעגע לנאיביות שהיתה אז, וגם לפוליטיקה של פעם - לאמונה שאנחנו בונים כאן משהו נשגב, טהור ונדיר. הפוליטיקה של היום שונה, אבל זה לא אומר שהיא ראויה פחות. בנינו מדינה יפה, גם אם היא לא בדיוק דומה לכל מה שחלמנו עליו. המדינה שלנו תהיה בת 65, אבל היא לא הולכת עם מקל. היא רעננה ותוססת".

כהן: "לאידיאולוגיה היה אז מקום של כבוד במפלגות. הפוליטיקאים ראו בעצמם נציגי העם ושאיפותיו. אני מודה לאלוהים שחייתי בתקופה ההיא, של הקמת מדינה שחלמו עליה במשך אלפיים שנה. אבל כשאתה חולם, אתה חולם עד הסוף - על הכל. כשהחלום מתגשם, אם בכלל, זה אף פעם לא ב?100 אחוז, ואז באופן טבעי יש אכזבה".

שלמה הלל, שבשבוע שעבר הוציא את המהדורה ה?11 לספרו "רוח קדים", מסביר: "אני לא זוכר אם בכלל ידעתי על קיומן של הבחירות הראשונות, כי הייתי עסוק בהברחת יהודים מגבול איראן?עיראק לישראל, במסגרת העלייה הבלתי לגאלית. כשחזרתי לארץ, בזמן כהונת הכנסת השנייה, תפסו אותי בשדה התעופה וביקשו שאחתום על מסמך מועמדות לכנסת. אמרתי שיפסיקו לבלבל את המוח, אז אמרו לי: 'מה אכפת לך, לא תהיה במקום ריאלי'. חתמתי, ושכחתי. ב?1952 עברתי לפאריס, לאחר שהתמניתי לנציג המוסד לעלייה ב', ופתאום קיבלתי מכתב מישראל: 'עליך להגיע ביום שני להשבעתך כחבר כנסת'. הגעתי רק אחרי כמה חודשים, וכשנכנסתי למשכן פגשתי את גדולי הדור. הייתי הצעיר שבחבורה, הרגשתי קטן מול האנשים שהקימו את המדינה".

גם עכשיו אתה נמצא במקום לא ריאלי במפלגת העבודה, המקום ה?119. אולי שוב תמצא את עצמך בכנסת

הלל צוחק. "נראה לי שבמקרה הזה יהיה מוגזם לאחל עד 120".

87 אחוזים מבעלי זכות הבחירה באו לקלפיות ביום ההוא, 25 בינואר 1949 - שיעור ההצבעה הגבוה ביותר בישראל אי פעם. ב?17 מערכות הבחירות שהיו בישראל מאז לא שוחזרו מספרים כאלה. בן?גוריון שאף לקבל 61 מנדטים, כדי להקים ממשלה על טהרת חברי מפא"י, אולם לא הצליח. מפלגתו זכתה ב?155 אלף קולות, שהספיקו ל?46 מנדטים בלבד. מספר דומה של קולות היה מספיק לה היום לחמישה מנדטים בלבד. מי שנותר מחוץ לכנסת היה ישראל קסטנר (מספר 59 במפא"י), מנהיג ועדת ההצלה של יהודי הונגריה בתקופת השואה. נכדתו, מרב מיכאלי, היא היום המועמדת מספר 5 מטעם מפלגת העבודה. אף שמפ"ם היתה המפלגה השנייה בגודלה עם 19 מנדטים, בן?גוריון הותיר אותה מחוץ לממשלתו הראשונה וצירף את החזית הדתית המאוחדת (16 מנדטים), המפלגה הפרוגרסיבית (5), הספרדים ועדות המזרח (4) והרשימה הדמוקרטית של נצרת (2). בסך הכל היו בקואליציה שלו 73 חברי כנסת. ב"חירות" המשיכו לטעון כי בן?גוריון "שואף לממשל טוטליטרי".

ראש הממשלה עצמו נשא נאום ניצחון לאומה בקול ישראל. "לאחר שחלפה ההמולה הקולנית והמנופחת של המנצחים על התעמולה והגיע תורו של הבוחר עצמו, נתגלתה האחריות וההגינות והמשמעת הפנימית הצפונה בעם", אמר. "בחירות אלה הרימו קרן ישראל בעולם, העמיקו בקרב אומות העולם את האמון בחיוניותה וביציבותה של מדינתנו, הגדילו בפנים את הביטחון בכוח עצמה ובידיעת דרכה, צימצמו וקיצצו במידת מה את הנטייה החולנית להתפצלות ולהתפלגות יתרה..."

וברחובות הערים? "מבצע ספונג'ה" יצא לדרך. "הגשם השוטף היה הראשון לפעולת הסרת הפלקטים והכרוזים הרבים שפיארו את קירות הבתים בתל אביב", נכתב ב"מעריב", "אתמול עם בוקר המשיכו בעלי העסקים בגירוד, מירוק וניקוי השמשות. גלי נייר ממורט וממוקמק מתגוללים על כל שעל".