הפסקתי לפחד

תשובה עושה דרכה תמיד אל המעז לשאול / האמת התגלגלה שנים עם כל גרגיר של חול / ובשמיים עין כל הזמנים היא מתבוננת לכאן / ואם שאלת מה זה אלוהים / תקשיב תקשיב לנשימתך / אומץ לב הוא כל מה שצריך

(מתוך "לחיות באהבה", מילים: צילי ינקו)

לא מעט גבות הורמו בביצה המוסיקלית הקטנה שלנו כשצילי ינקו, זמרת הליווי הוותיקה של שלמה ארצי, התייצבה למבחן המנטורים של "דה וויס" בעונה הקודמת. גם המנטורים עצמם התקשו להסתיר את הפתעתם. אבל ינקו לא התעסקה בהרמת הגבה הברנז'אית אלא בשמחה הפנימית שלה. עבורה, הביקור החפוז ב"דה וויס", שהסתיים בהדחה אחרי דו?קרב אחד, היה הרבה יותר מגיחה לפריים טיים של ערוץ 2. עבורה זה היה ניצחון גדול על הפחד הכי עצום שלה, שאיים לשתק אותה במשך שנים, בכל פעם שעלתה לבמה. פחד הקהל.

"שנים ארוכות היה לי קשה לעמוד על במה. זה היה מאבק של ממש, שהתערבב עם עוד פחדים - פחד מהצלחה, פחד מכישלון ופחדים נוספים, שהביאו אותי לחסימה מקצועית. בשלב מסוים הרגשתי שהפחד הזה משתק ומעכב אותי, כבן אדם וכאמן. אז החלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים ומטפלת בעצמי. קראתי אינספור ספרים רוחניים, הייתי בטיפולים פסיכולוגיים, ובשלב מסוים החלטתי שאני הולכת ללמוד במכללת רידמן פסיכותרפיה רוחנית. למדתי הילינג, פרחי באך וכל מיני שיטות שמסייעות להתמודד עם מצבים נפשיים ופיזיים. נותרה לי עוד שנה עד סיום הלימודים. זה משהו שיכול לתת לי מקור פרנסה נוסף, אבל בעיקר דרך להתמודדות עם עצמי ועם הפחדים שלי".

איך זה יכול להיות? הרי את עומדת שנים על הבמות לצד שלמה ארצי

"זה נכון, ובאמת להיות חלק מהלהקה של שלמה זה אומר לעמוד בבמות הכי הכי ולהיות בטופ של הטופ של הטופ. אבל זה גם תמיד לעמוד בצד, עם מרחק ביטחון שמאפשר לי לנשום. הפנס הגדול מאיר עלי לרגע, והופ - הנה הוא עובר בחזרה לשלמה ומאפשר לי לנשום שוב. במשך שנים התמודדתי עם זה איכשהו. אבל כשהחלטתי לפני כשמונה שנים שאני רוצה לפרוש כנפיים ולעמוד בזכות עצמי, גיליתי כמה אני משותקת עד אימה ומוצפת בפחדים.

"הבנתי אז שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולטפל בעצמי, ובדיוק כשהרגשתי שאני נחלצת מהאזורים האלה, שמעתי על 'דה וויס' מחברים שלי שעובדים בתוכנית וסיפרו לי שמחפשים יוצרים שעברו כברת דרך אבל עדיין לא פרצו. החלטתי שזה יהיה מבחן האש והחותמת שלי לעצמי, שהחלמתי. אין מבחן מפחיד וגדול יותר משופטים שמקשיבים לך עם הגב, בפריים טיים של ערוץ 2. זה כמו אנשים עם פחד טיסה שיעברו טיפול, ובסוף הטיפול יחכה להם כרטיס טיסה לניו יורק".

רק שבמקרה שלך הטיסה הסתיימה בהתרסקות

"זה לא עניין אותי. באמת. לפני שהלכתי לתוכנית שיתפתי כמה אנשים. שלמה, לדוגמה, אמר שזאת נשמעת לו אחלה הרפתקה, ושאלך על זה. גם לא הטריד אותי אם יהיו כאלה בתעשייה שיגידו 'בשביל מה היא היתה צריכה את זה'. הייתי צריכה את זה בשביל הנפש שלי, ומבחינתי, עצם העובדה שהלכתי לשם, בלי היסוס, היה הניצחון הפרטי שלי. זה גם מה שנתן לי את האישור הסופי שאני בשלה לעמוד בזכות עצמי.
"זה היה סיום של תהליך ארוך, שבו הרגשתי שאני מתעוררת מקיפאון עמוק ששלט בי. כמו לשמוע בראש שעון השכמה מצלצל בעוצמה, מלווה בקריאת 'קוקוריקו' ארוכה. בדרך גם עבדתי חמש שנים על דיסק, ילדתי תאומים והייתי בחופשת לידה ארוכה. אין תחושה יותר עילאית מהתחושה הזו של התעוררות. פחד הבמה כבר לא שולט בי, אני מרגישה שעכשיו הכל פתוח. היום אני יכולה לקבל בלקאאוט באמצע שיר - וזה קרה לי ממש לאחרונה - לעצור, ולצחוק על זה עם הקהל. פעם כל כך פחדתי מהרגע הזה, שפשוט סבלתי מהעבודה במקום ליהנות ממנה ומהמתנה שקיבלתי. זה היה קונפליקט רציני: מצד אחד, זה מה שאני יודעת ואוהבת לעשות; ומצד שני, הייתי נכנסת לחרדות לפני שהייתי הולכת לעבודה. זאת לא איכות חיים".

היום את כבר מבינה מה היה מקור הפחד הזה?

"אני חושבת שזו תוצאה של טראומת ילדות, כשהייתי בערך בת 6 והשתתפתי במקהלת בית הספר. הייתי צריכה לשיר, ולא יצא לי קול. זה נחרת בי כל כך עמוק, שזה ליווה אותי שנים. תמיד היה בי הפחד ששוב לא ייצא לי הקול ואשמע את הדממה הרועמת של הקהל. קראתי פעם בספר של דיוויד אייק, מורה רוחני, משפט שאומר: 'הכלא הכי גדול של בני האדם הוא הפחד ממה שאנשים חושבים עליהם'. גם פרויד דיבר על האגו שמפחד למות. לשמחתי, הפרק הזה, אחרי הרבה שנים של סבל נפשי, מאחוריי".

בדרך לשחרור הנפשי ולדיסק השני שינקו (37) השיקה בתחילת השבוע שעבר במימון ובהפקה עצמיים ושנקרא, באופן לא מפתיע, "להיות אחרת" - היא הייתה צריכה לעבור מבחן נוסף "שזימנו לי השמיים", כדבריה. אורי האריס, סוכן אמנים שהאמין בכישרונה והשקיע מזמנו ומכספו בדיסק הבכורה שלה, "ביום שתפסיק לעשן", נפטר כמה ימים לפני יציאת הדיסק והותיר את ינקו, אז עמוסת פחדים וחרדות - לבדה.

"אלו היו ימים קודרים מאוד עבורי כי נשארתי לבד עם כל התקוות והחלומות שלי, כשהאדם שהיה הכי קרוב אליי מקצועית, שהאמין בי והשקיע כספית בדיסק שלי, נעלם מחיי. כל כך הייתי זקוקה שמישהו יעטוף אותי וייקח אותי קדימה, ופתאום, בתוך כל החרדות שלי, נותרתי לבד. זה היה נורא. מצאתי את עצמי שוקעת בתוך עצמי ורואה איך החלום שלי לעמוד בזכות עצמי נעלם. לא ראיתי את הצעד הבא קורה, ובטח שלא חלמתי על דיסק שני. כל סינגל ששלחתי לפלייליסט הכל כך הנחשק נדחה, וזה היה נורא מתסכל. הרגשתי שאני נכנסת לתוך ריק אינסופי. בכיתי הרבה, עד שהלכתי לאיזה סוף שבוע של סדנת מודעות עצמית והחלטתי לנער מעצמי את האבק".

התייעצת עם שלמה?

"פה ושם. לא רציתי להפיל עליו את הדבר הזה. הוא התבונן בקשיים שלי, וגם כאב אותם עבורי. התרומה שלו בשבילי היא הבית שהוא נותן לי כבר 15 שנים. זה כמו מסיכת חמצן, שנותנת לי אפשרות לקחת אוויר לנשימה, לצלול לתוך עולם המוסיקה שמלווה אותי מגיל 22, ולצאת בחזרה לעולם. ההופעות איתו הן משהו שתמיד נשאר שם".

איך התגלגלת ללהקה שלו?

"אחרי הצבא עבדתי בבית הספר של 'כלי זמר' כמזכירה. הייתי מזכירה איומה, עשיתי המון בלאגן. אבל כיוון שאהבו אותי, לא פיטרו אותי. מדי פעם הייתי מרפרפת במודעות דרושים ומחפשת משהו שקשור למוסיקה. הרוב היו הודעות של צוותי הווי באילת, עד שיום אחד נתקלתי במודעה 'דרושה זמרת עם שליטה בגיטרה אקוסטית'. זה נשמע מושלם לנערה קשוחה ומסוגרת, שהייתה רגילה לשיר לעצמה בחדר.
"התקשרתי, ומהצד השני אמרו: 'קוטלר?אשר, שלום'. זכרתי את השם של משרד ההפקות הזה מהמודעות של האמנים הכי גדולים, וזה נשמע לי מוזר. הבחורה שענתה לי שאלה אותי אם יש לי ניסיון. שאלתי אותה אם ניסיון בטקסי יום הזיכרון בבית הספר נחשב לניסיון. היא אמרה לי שמחפשים מחליפה לרונית שחר בלהקה של שלמה ארצי. אמרתי לה, 'אה, וואו. לא, סורי. זה קצת גדול עליי', ורציתי לנתק. אבל היא אמרה: 'למה? את נשמעת לי אחלה. תבואי לנסות'.
"אני לא יודעת מאיפה גייסתי את האומץ, אבל בסוף הלכתי. בשלב הראשון שרתי מול לואי להב וכמה נגנים, ואחרי כמה ימים הוזמנתי לסיבוב נוסף עם שלמה. זה היה זוועה. שכחתי את המילים, עירבבתי שורות, אבל שלמה צחק, נראה לי שזה היה חלק ממה שכבש אותו. לשלמה חשוב מאוד ההרכב האנושי של האנשים שמופיעים איתו, חשוב לו למצוא אנשים שיוכלו ללכת איתו שנים. כשהתקשרו להגיד לי 'כן', הייתי בהלם. בכלל, אני חושבת שבשלוש השנים הראשונות איתו הייתי בסוג של הלם".

ומאז חלפו 15 שנים. אולי החממה המחבקת הזאת היא אשליה? אולי זה מה שבסופו של דבר עוצר אותך מלעמוד בזכות עצמך?

"באופן טבעי, שאלתי את עצמי את השאלה הזאת בשיא הכנות כמה וכמה פעמים. אם הייתי מרגישה שזה תוקע אותי, מרחיק אותי מעצמי, מהאמת שלי או מהיצירה שלי והופך אותי לבת עשירים שיש לה הכל ולא יוצאת 'לעבוד', הייתי מוותרת על זה. מעולם לא חייתי באשליה שהדבר הגדול הזה, שאני חלק ממנו, הוא שלי או קשור אליי. זה כל כך לא. ההופעות האלו מאפשרות לי לממן את החלום הפרטי שלי, ואחרי הכל, זה לא שההופעות עם שלמה הפכו אותי לאישה עשירה. אנחנו בישראל. זה כיסה לי את שכר הדירה בתל אביב ואת שכר הלימוד שלי, אבל זה לא ממש השאיר לי כסף לאלבום שהקלטתי.
"אני צועדת בשתי דרכים מקבילות: יש את ההופעות המסודרות והמפנקות של שלמה, שאני מקבלת הודעה לאן להגיע ומתי, ויש את שביל החצץ שלי, שאני פוסעת בו לבדי. להיות אמן במדינה כל כך צפופה ועמוסה זה לא דבר קל. לשמחתי אני גם מדבבת סרטים מצוירים, שזה עוד מקור פרנסה. היום אני פחות מופיעה עם שלמה, גם כי הוא בסיבוב הופעות חורף, ואלו הופעות מצומצמות יותר, וגם כי אני מרגישה סוף סוף את הכוח הנפשי לעמוד בזכות עצמי על הבמה ולצאת לסיבוב הופעות עם הדיסק החדש".

הפעם הראשונה שינקו הרגישה "בום בלב" כתוצאה מחוויה מוסיקלית שחוותה היתה כששמעה את הקלטת "פנים ושמות" של דני רובס בטייפ דאבל?קאסט של אחותה הבכורה. היא הייתה אז בת 14. כשראתה כמה חודשים אחר כך את רובס חורך עם גיטרה וקלידן את אולם מופת בראשון לציון, עיר הולדתה, הבינה שזה הייעוד שלה בחיים. ההורים שעלו מרומניה ורצו להעניק לבת את הכלים המקצועיים קנו לה אורגן והצמידו לה מורה פרטית. רק שהתווים והצלילים לא הסתדרו לה. "נראה לי שיש לי דיסלקציית תווים", היא מתגלגלת מצחוק. "עניין התווים מעולם לא ממש הלך לי, זה תמיד נראה לי כמו נקודות שחורות על דף לבן. עם הזמן פיתחתי לעצמי אוזניים מוסיקליות, למדתי בעל פה שירים ומשחקת אותה כאילו אני קוראת תווים. בשלב מסוים הפסקתי ללמוד, כי הבנתי שזה חסר ערך, ועברתי לנגן בגיטרה. לימדתי את עצמי להוציא הרמוניות, לנגן ולשיר. למדתי קצת נגינה אצל ארז נץ, אבל בעיקר הייתי טובה בלבד שלי". לימים, אגב, סגרה ינקו מעגל כשהתקבלה ללהקה העירונית של ראשון לציון, שדני רובס היה המנהל המוסיקלי שלה.

היא גדלה בבית צנוע עם שתי אחיות נוספות באותו החדר, אבא שרברב ואמא עקרת בית. המוסיקה הייתה משהו שאפף את הבית תמיד. "היו לנו המון תקליטים, והזיכרון שלי מהילדות הוא שאני חוזרת מהלימודים, משליכה את הילקוט על הרצפה, מתיישבת מול הפטיפון, שמה אוזניות ומאזינה שעות לביטלס, לשירלי בייסי, לאבבא, לסיימון וגרפונקל. ההורים עודדו את המוסיקליו?ת שלנו. הצער היחיד שלי הוא שאבא שלי לא הספיק לראות אותי מממשת את הפוטנציאל שלי, כי הוא נפטר מסרטן כשהייתי צעירה. הוא ראה אותי מופיעה לצד שלמה, אבל זה לא הסיר דאגה מלבו. אני בטוחה שהוא היה מעדיף שאני אלך ללמוד משהו יותר ריאלי ובטוח כמו מתמטיקה".

דיברתם על זה?

"לא ממש. אבא תמך בי וחיזק אותי, אבל גם דאג. לצערי, הוא נפטר כשהייתי בתחילת הדרך. עד היום אני זוכרת את הלילה שבו הוא נפטר, זה היה ביום ההולדת ה?24 שלי. הוא היה מאושפז בהוספיס, ואני הרגשתי שאלה הימים האחרונים, אז הלכתי לישון אצל חברת ילדות בבית וביקשתי ממנה לשים לי דיסק שאני אוהבת מאוד. באותו לילה לא הצלחתי להירדם כל הלילה, והוא נפטר. בכלל, לאורך כל המחלה שלו הייתה לי הזדהות פיזית איתו. הוא חלה בסרטן הכבד, וגם אני סבלתי מכאבי בטן איומים. חליתי במחלת קרוהן, מחלת מעיים שיוצרת דלקות ונקבים במעי הגס ופוגעת בתפקוד שלו. למזלי, לא הגעתי למצב של ניתוחים וחיתוכי מעי, שמאוד נפוצים אצל החולים במחלה".

איך את מתמודדת עם המחלה?

"באופן מפתיע, מצוין. אני חושבת שהלימודים עזרו לי להבין שיש קשר בין הנפש לבין מחלות. הייתה תקופה שלקחתי תרופות וסטרואידים כדי להתמודד עם המחלה, וכל הפנים שלי התנפחו לממדים מפחידים. הייתי מופיעה כשכל השיער שלי מקדימה, מסתיר את הפנים. היום אני לא לוקחת את התרופות וגם לא עושה את הבדיקות. שילוב של מרדנות ואינדיבידואליזם. אני מרגישה שהנפש שלי מנצחת את המחלה.
"אחרי שנים של חיפוש עצמי, אני מרגישה שעליתי על השביל הנכון. יש לי בן זוג שאני אוהבת, עינב, בן 46, אנחנו חיים יחד כבר ארבע שנים. עומרי ואלעד בני שנתיים, והם מקסימים. מימנתי לעצמי, בערך ב?50 אלף שקל, והפקתי את הדיסק החדש, וזאת הפעם הראשונה בחיים שאני לא מפחדת מכלום. זה כל כך משחרר לחיות נטולת פחדים. אני מרגישה שעכשיו אני בעצם מתחילה את המסלול המוסיקלי שלי. עכשיו אני יכולה לומר בביטחון מלא: מצאתי את אומץ הלב שלי. השתחררתי"